מאגר סיפורי מורשת

קצת עלי ועל משפחתי

שמי דבורה. נולדתי בפריז שבצרפת בשנת 1954 (תשי"ד). כשנולדתי הורי קראו לי סבין רוז (אמא שלי אהבה את השם סבין, ורוז על שם סבתא שלי מצד אמא). את השם דבורה בחרתי לעצמי כשחזרתי בתשובה ורציתי שם עברי. גדלתי בסביבה חילונית, צרפתייה לכל דבר. משפחתי הייתה  כמעט מתבוללת. היינו מציינים רק את ראש השנה, יום כיפור, וליל הסדר. אני הבת הבכורה, יש לי אחות ואח.

כשהגעתי לגיל 8 בערך, הורי רצו שאני אכיר חוויה יהודית ושלחו אותי לתנועת הנוער של הצופים היהודים של צרפת, דבר שמאד השפיע עלי בהמשך. הייתי בצופים במשך כ-5 שנים מגיל 8 עד גיל 13. בצרפת, תנועת הצופים היא תנועה מסורתית. מקפידים על כשרות, מציינים את החגים כמו פורים, יום העצמאות ועוד שלא הייתי מכירה מהבית.

למרות שהורי לא היו דתיים בכלל, הם היו ציוניים ואבא שלי תמיד חלם לעלות לארץ.

כשהייתי בת 15, הוא שמע על עליית הנוער שהקימה בית ספר צרפתי בארץ לכיתות י"א-י"ב במטרה שהילדים יגמרו את לימודי התיכון ויעברו בגרות צרפתית ויישארו כאן אחר כך. אבא שאל אותי אם אני רוצה להירשם לתכנית הזו ומאד התלהבתי על הרעיון. זו הייתה נראית לי הרפתקה כמו בספרים!

אבי חשב שאם הם ישלחו אותי לארץ הם בוודאי יבואו בעקבותיי כי זה היה החלום שלו!

הלכנו לראיון בסוכנות ושם שאלו אותי אם אני רוצה להירשם לפנימיה הדתית או לפנימיה החילונית. אני לא יודעת להסביר את זה באופן הגיוני אבל מיד אמרתי "לפנימיה הדתית!" האישה ראתה שאנחנו לא בדיוק דתיים ושכנעה אותי שעדיף לי ללכת לפנימיה החילונית וכך סיכמנו בסופו של דבר.

עם המשפחה שלי לפני שעליתי לארץ

העלייה הראשונה שלי

עליתי לארץ בשנת 1971 במסגרת עליית הנוער במטרה לסיים שנתיים לימודי תיכון ולעבור את בחינות הבגרות. לא הכרתי אף אחד ואימא שלי ביקשה בשדה התעופה ממישהי שהייתה נראית מכירה את כולם וחבר'המנית שתדאג לי!

בשנה הראשונה למדנו בירושלים. אחרי מספר שבועות ביקשתי לעבור לפנימיה הדתית כי שם רוב התלמידים היו חברים בבני עקיבא בצרפת והאווירה הזכירה לי את הצופים והתאימה לי יותר.  הייתה שנה זו שנה מיוחדת עבורי, מלאה בחוויות חברתיות (טיולים, חוגים, מסיבת פורים ועוד).

כיתה י"א בירושלים

בשדה התעופה – בדרך הביתה לחופשת פסח

בתקופה זו לא היו פלאפונים ומחשבים וכל הדברים האלה. היינו בקשר דרך מכתבים בלבד. כותבים מכתב שמגיע כשבוע ימים אחר כך להורים וההורים שולחים מכתב חזרה שגם לוקח כשבוע ימים כדי להגיע, כך שהקשר עם הבית היה לעתים רחוקות יחסית. נסעתי להורים לחופשת פסח לשבועיים-שלושה. להפתעתי ולשמחתי הרבה, הורי החליפו בשבילי את כל הכלים כדי שיהיה מטבח כשר. בחופש הגדול נשארתי עם עוד כמה חברות שלא הייתה להם משפחה בארץ וארגנו לנו קייטנה בכפר הנוער בכפר בתיה עד תחילת שנת הלימודים של כיתה י"ב.

בכיתה י"ב בית הספר היה בנתניה ובניין המגורים היה ממש על הטיילת וכל יום כמעט הלכנו לים! כמובן שגם למדנו קשה לקראת הבגרויות. בצרפת עושים בגרות במשך יומיים-שלושה בהם נבחנים בכל המקצועות. יש אפשרות להשלים אם לא מקבלים ציון מספיק גבוה עם מקצועות "רשות". אם הציון אינו עובר את המינימום הנדרש, לומדים שוב פעם כיתה י"ב ועושים שוב את כל הבגרות שנה לאחר מכן. אני, ב"ה, הצלחתי בפעם הראשונה ללא צורך בהשלמות.

אימא שלי באה לבקר אותי בחופשת חנוכה לשבוע ימים וגם סבתא שלי באה פעם אחת לביקור לכמה ימים. חוץ מזה לא ראיתי את המשפחה עד סוף שנת הלימודים.

אימא באה לבקר בחנוכה

אני חוזרת לצרפת

בסוף שנה"ל הורי לחצו עלי שאחזור לצרפת ללמוד לימודים אקדמיים באוניברסיטה. אז רציתי ללמוד תרגום סימולטני ולא היה בארץ. לא ידעתי כיצד עלי להסתדר לבד בארץ ולכן חזרתי ללמוד בצרפת. אבל אחרי שחזרתי ראיתי שאינני מסוגלת להתרגל לחיים בצרפת,  הרגשתי שייכות לארץ שלא אפשרה לי לחזור לחיים שהיו לי קודם. גם הרגשתי מסורתית יותר, היו לי פה חברים. אחרי שטעמתי את החיים בארץ, החיים בצרפת נראו לי אפורים וללא שמחת חיים. לא היה מצב שאני נשארת. אחרי מספר חודשים באתי לחופשה (זה היה אחרי פסח והייתה שביתה באוניברסיטה בפריז) והייתי עם החברות שלי במצעד יום העצמאות ה-25 של מדינת ישראל. באותו זמן נרשמתי לאוניברסיטה העברית בירושלים וגם סדרתי מגורים במעונות בהר הצופים.

מצעד יום העצמאות ה-25 למדינת ישראל, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים

היה קשה לאימא שלי לקבל את ההחלטה שלי. היא לא הבינה שאני לא יכולה להישאר אחרי שנתיים בישראל כאשר אני בעצם גדלתי בצרפת ולא היה לי חסר כלום אבל בסופו של דבר כיבדו את הרצון שלי לחזור לארץ. הוחלט שאני אסע אחרי יום כיפור על מנת שאגיע קצת לפני תחילת הלימודים ושאוכל להתארגן. הציע שאפליג באנייה לארץ במקום לטוס. סוכם שאסע למחרת יום כיפור ברכבת מפריז למרסי ומשם חברים ייקחו אותי לנמל ביום שני ומשם אפליג עד חיפה. זה היה בשנת 1973 ואז פרצה מלחמת יום כיפור.

העלייה השנייה שלי

במוצאי שבת כל המשפחה התקשרה לדעת מה קורה וברור להם שאני דוחה את הנסיעה. אבל אבי אמר שעד שהאנייה תגיע לארץ כבר תיגמר המלחמה!!! האמירה הזו של אבי משקפת את האופוריה שהייתה מאז מלחמת ששת הימים, אמירה שנבעה מאמונה כי בוודאי המלחמה תוכרע בימים בודדים. וכך נסעתי כמתוכנן. אבל באמצע ההפלגה התברר כי האנייה לא יכולה לעבור בגלל הסכנה והחזירו אותנו לרומא, משם עלינו על מטוס כעבור יום-יומיים. נחתנו לקראת בוקר כאשר הכל חשוך, האורות צבועים בכחול, אין אנשים ברחובות. פתיחת שנת הלימודים נדחתה והמעונות סגורים. בכל זאת הסכימו לתת לי להיכנס למעונות ולגור שם כי לא היה לי איפה ללכת. היינו מעט סטודנטים במעונות בימים אלה והאווירה הייתה קשה. התנדבתי במפעל של מצות יהודה כי היה חסר כוח אדם. זה נתן לי תעסוקה עד שיתחילו הלימודים, כחודשיים אחרי המועד הרגיל. למדתי שנתיים באוניברסיטה ובמקביל העמקתי את לימודי היהדות במסגרת של דוברי צרפתית. אחותי גם עלתה באותה מסגרת שנה אחרי ובסופו של דבר, שבועיים לפני החתונה שלי, החלום של אבי ז"ל התגשם והם עלו לארץ עם אחי.

וב"ה מאז זכיתי לא לרדת בכלל מהארץ.

הזוית האישית

דבורה: נהניתי להשתתף במפגשים של הקשר הרב דורי ולספר לנערים החמודים את סיפור העלייה שלי לארץ.

יהודה ונועם: החוויה שלנו מהפגישות עם דבורה הייתה מאוד מהנה ומלמדת שמענו את הסיפור הציוני של דבורה והתרשמנו מאוד.