מאגר סיפורי מורשת

בילדותי בתקופת הצנע ואחריה בימים של קום המדינה, היו החיים פשוטים מאוד. נאלצנו להסתפק במה שהיה ולא היה הרבה. למדנו להתבונן במה שיש ולראות בזה כמעט אוצר.

לא היו הרבה משחקי בית, לא משחקי מחשב ולא קופסא ואפילו לא הייתה לנו טלוויזיה, אבל היה לנו אחד את השני, בכל יום נפגשנו בצהריים כל חברי השכונה ושיחקנו יחד. לא היו הרבה כלי רכב ויכלנו לשחק ברחובות ללא סכנה, שיחקנו בקלאס בחבל בגומי, טיפוס על סלעים בשכונה, והבנים שיחקו בכדור ובחרצנים של מישמש (גוגואים).

ובערב כל אחד מאיתנו היה חוזר לביתו לארוחת ערב צנועה ביותר, לא המתינה לנו ארוחת מלכים ולא שליח פיצה, קיבלנו לחם מרוח במרגרינה ומעליו מפוזר סוכר ונהנינו מאד. זכור לי שבריתות מילה היו חוגגים בבית ולא כמו עכשיו שזה יותר מושקע בכסף, באביזרים, במנות גורמה מפוארות, אבל הייתה לנו סעודת ברית מושקעת מאוד תורת בית, כל המשפחה החברים והשכנים היו שותפים להכנת הסעודה והשמחה הייתה מרובה לכולם היה חלק בשמחה.

אני מעדיפה את הפשטות של פעם.

בגיל 10 הייתי הולכת לעזור לאימי בעבודת ניקיון משרדים בשעות אחר הצהריים במקום ללכת לשחק עם חברותי העדפתי לעזור לאמי היקרה, היה לי ברור שהנטל של עול הפרנסה הוא נחלת כולם, והאחריות שלי לקחת חלק במשימות הבית ובמשימות חוץ.

להינות מסרט זה היה בילוי מיוחד במינו, שזכינו לו אחר מאמץ של עבודה וחיסכון, אחת לתקופה אחותי הגדולה ואני הלכנו יחד לסרט. ההורים פחות הרשו לעצמם.

לסבתא שלי היו 11 ילדים ומכל אחד מהילדים נולדו 4-5 נכדים והייתה לה דירה קטנה מאד ובימי שישי וחג היינו באים לשמוע קידוש בעמידה , אבל היה מקום לכולם. והיה לה מקרר שעובד עם קרח והמים היו נוזלים ממנו לרצפה וגם כביסה היו מכבסים בידיים ואוכל היו מבשלים בפתיליות. זכור לי שהיו קונים בשוק רגלי תרנגולות כי זה היה הכי זול אבל זה היה נחשב לחיים טובים כי שמעתי שקודם לזה כשנולדתי בימים של הצנע גם זה לא היה, כל משפחה קיבלה תלושים לקניית מזון בהגבלה.

היום אנו חיים בתקופת שפע של מזון, אמצעים שונים, לכאורה יותר קל, אבל גם היום האתגרים גדולים, התחרות גדולה והמרדף אחר השובע לא פוסק.

הזוית האישית

שושנה: מאוד נהניתי בפרויקט הקשר הרב דורי, נהניתי לחלוק את סיפור המשפחה, נהניתי מההקשבה של התלמידות, הי הכיף לשתף את התלמידים בסיפורי.