מאגר סיפורי מורשת

שמי נחמה אלק- Elek, לבית שושני, ילידת ירושלים, גמלאית משרד החינוך, נשואה למשה יליד הונגריה. יש לי שלושה ילדים ושבעה נכדים, אני גרה באשקלון.

באחת מחופשות הקיץ שלי מבית הספר בו לימדתי, חברה ביקשה ממני להחליף אותה במשך חודש בהוראה, בכיתת האולפן בו לימדה עברית עולים מדרום אמריקה. וכמו שנאמר – הצצתי ונפגעתי, התאהבתי במקצוע.

חזרתי ללמד בבית הספר וכאשר היתה עליית יהודי אתיופיה בשנת 1986, קפצתי על ההזדמנות ועברתי ללמד עברית באולפן. זו היתה שפה חדשה עבורם, הם היו אנשים מבוגרים מעולם אחר, מתרבות שונה לגמרי, שרובם לא ידעו לקרוא ולכתוב גם בשפתם, זו היתה משימה מאתגרת. העברית היתה עברית שימושית על פי נושאים הדרושים להם בחיי היומיום, כמו התנהלות בבית, בקופת חולים, בקניות וכו'. בנוסף, הקניית קודי התנהגות שונים, תכנון היום והשעות, הקניית קריאה וכתיבה כמה שניתן אך בעיקר דיבור, שיחה. מצדנו המורות, למדנו רבות על התרבות שלהם ועל קודי ההתנהגות.

השכר היה עצום, הכבוד הרב שהם רכשו למנהל ולמורות, אלפי תודות והכרת תודה.

כאשר נפתחו שערי בריה"מ לשעבר והחלה העלייה הגדולה עברתי ללמד באולפן ב'מכללת ספיר' בשער הנגב. בתחילה היו אלה משפחות דוברות רוסית שנקלטו בקיבוצים בתוכנית "בית ראשון במולדת". העלייה הייתה מתוך רצון להשתלב בחיים בארץ. חלק נכבד מהם היו אקדמאים.

באופן טבעי בגלל אופי האוכלוסייה גם הוראת העברית שונה. תוכנית הלימודים היתה אחרת, כללה כתיבה ברמה גבוהה קריאת טקסטים ודיבור, שיחות והרצאות מסיכום טקסטים. שיחה חופשית והכנה לראיונות עבודה. חלק מלימוד העברית כלל לימוד שירים בעברית. נוצר קשר חם עם הלומדים ועם המשפחות שלהם שנשמר גם לאחר שסיימו את הלימודים והמשיכו הלאה בחייהם.

השלב הבא היה קליטת בני נוער סל"ה – סטודנטים לפני הורים, בוגרי בית ספר תיכון שעלו לארץ בגפם והתכוונו לשרת בצה"ל וללמוד באוניברסיטה. זה כבר היה "סיפור אחר". בני נוער תוססים לבדם, בלי פיקוח הורים, שגדלו במשטר קומוניסטי שאינו נותן חופש, ופתאום יש להם את כל החופש שבעולם וצריך להסביר להם שגם בדמוקרטיה יש חוקים, הגבלות ודרכי התנהגות. הם גרו בכפר הנוער "איבים" ליד שדרות שם דאגו להם מדריכים ועובדת סוציאלית.

הלימוד עם הצעירים היה אינטנסיבי. צריך היה לעמוד בלוח זמנים של תוכנית הלימודים, בחינות בכתב ובעל-פה, שפה, לשון, הבנת הנקרא, הבנת הנשמע, צפייה בטלוויזיה וקריאה בעיתונים. אבל בסוף השבוע היה החלק המהנה אותו אהבו מאוד – לימוד שיר. בכל שבוע שיר חדש. כל כיתות הצעירים התאספו יחד ושרו שירים בעברית. המעמד היה מרגש מאוד. כמו שאמר דוד בן גוריון: "העברית היא המלט התרבותי, כשם שהארץ היא מלט חומרי".

בסיום קורס העברית התלמידים ערכו מסיבת סיום שכללה הופעות, מוזיקה, דברי הומור על המורות והמנהלת ודברי תודה.

הסיפוק בהוראה הזו היה עצום. אהבתי אותם מאוד משום שזו הוראה נטו בלי חינוך, אנשים שרוצים ללמוד, ורואים את התוצאות באופן מידי. נוצרו קשרים חמים עם התלמידים שהיו זקוקים להבנה ולאהדה.

מעולי אתיופיה למדתי על התרבות שלהם, על המאכלים, על חיי הקהילה ובעיקר מהי ענווה וסבלנות.

העבודה עם העולים החדשים העשירה אותי מאוד. למדתי מהם על צורות חיים אחרות, במשטרים שונים וגם על חייהם הפרטיים והמקצועות שלהם.

נהניתי מאוד בכל שנות עבודתי באולפן, מהעבודה ומחברותיי לצוות.

נחמה אלק תרמה שני סיפורים נוספים למאגר המורשת, לקריאתם לחצו על הקישורים:

ילדות בירושלים

חוזק הרוח, האיתנות והאמונה 

הזוית האישית

איתי: תמיד ידעתי שסבתא הייתה מורה, אך לא ידעתי על עבודתה באולפן. היה מאוד מעניין לשמוע על התקופה הזאת בחייה.

סבתא: נהניתי מאוד, ראשית על שעות האיכות שהיו לי עם איתי הנכד ומההתענינות שלו בעבודה שלי. תוך כדי היה ערך מוסף של סיפור העלייה לארץ.