מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

להגשים חלום אחרי 2000 שנות גלות

סבתא ואריאל לפני המחשב.
סבתא נורית נקר והנכדה אריאל
הגשמת חלומות ויעוד

שמי נורית נקר לבית שיבחון (צ'פחון) נולדתי בעירק בתאריך 28.12.1948, שם בעלי, יעקב נקר.
אבי, יוסף שיבחון  בן שמואל ועמומה ואימי שמחה שיבחון בת רוזה וששון. עליתי לארץ בשנת 1951.
 
המשפחה שלי:
אבי, יוסף שיבחון, ואמי, שמחה שיבחון, חיו בעיראק. מצבם הכלכלי היה טוב למדי. אבי היה סוחר והיתה לו חנות בגדים. הם גרו בשכונה מעורבת ביהודים וערבים. היחסים עם האוכלוסיה המקומית היו טובים, לפחות למראית עין, ושכנים הערבים חלקו כבוד והערכה להורי. יחד עם זאת ההרגשה הייתה "כבדהו וחשדהו".
 
יחסים אלו התערערו כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה והחלה תעמולה כנגד היהודים והציונות. כמובן שחלק מהאוכלוסייה הערבית לא יכלה להשלים עם קום המדינה. בשנת 1951 בעליית "עזרא ונחמיה", עלו ארצה הורי מחוסרי כל, עם שתי מזוודות של בגדים בלבד. את כל רכושם שצברו במשך השנים השאירו בעירק נאסר עליהם לקחת כסף ותכשיטים. למרות זאת הם שמחו שזכו להגשים את החלום לעלות לארץ אבותם אחרי 2000 שנות גלות.
 
תהליך הקליטה בארץ היה קשה מאוד. התקופה היתה "תקופת הצנע" ולאבי לא היתה עבודה קבועה ומסודרת.כדי להאכיל את שמונת ילדיו הוא עבד בעבודות מזדמנות בחקלאות ובנטיעת עצים. גרנו במעברה, באוהל ובצריף (למזלי, הייתי קטנה מאוד ותקופה זו אינה זכורה לי).למרות הקשיים לא נפלה רוחו של אבי. הוא היה אדם מאמין עם חוסן נפשי, חרוץ ואופטימי מאוד .עשה מאמצים כבירים כדי להתגבר על הקשיים, ולאחר מספר שנים קיבל עבודה קבועה בבית חרושת בסגולה בפתח תקוה בשם "עולמית". הוא עבד שתי משמרות- 16 שעות כל יום, וכך הצליחה משפחתי לעזוב את המעברה ולעבור לגור בבית פרטי בפתח תקוה ב"דמי מפתח".
 
אבי ואמי היו אנשים ישרים וטובי לב. שררה ביניהם אהבת אמת והערצה. כל הסובבים אותם התפעלו מהאופן שבו הם התיחסו איחד אל השני. אבי הצנוע , יוסף שיבחון,היה איש של ערכים ומודל לחיקוי. החדיר בנו ערכים שלאורם גדלנו ועיצבנו את אישיותינו.  החדיר בנו אהבה ואחוות אחים, אהבת הארץ, כבוד והערכה לזולת. המוטו שלו היה "אם אדם רוצה להצליח בחיים, הוא חייב לעבוד קשה". כל אחי ואני בתוכם אימצנו בליבינו את האימרה הזאת ובנינו יפה את עצמינו.
 
אימי, שימחה שיבחון, הייתה אישה יפת מראה, שופעת בחכמת חיים וחרוצה מאוד. בערב שבת, לאחר שאימי הדליקה את נרות השבת ואבי חזר מבית הכנסת וערך את הקידוש, ישבנו סביב השולחן ושרנו כולנו את השיר " אשת חייל מי ימצא". כל מילות השיר התאימו לאימי. ביתינו היה תמיד נקי ומטופח, עטוף בריחות של בישולים ואפיה.
 
כאמור הורי גידלו 8 ילדים ולא היה קל לספק את כל צרכינו. אימי היתה רוכשת בדים ותופרת לכולנו בגדים יפים. בהיותה בת 50 שנה, כאשר כולנו בגרנו וגדלנו, החליטה אימי לצאת לעבודה מחוץ לבית והיא הלכה לעבוד בבית חרושת " קופסאות פח" בפתח תקוה, כך שלעת בגרותה, כך טענה, תהיה לה פנסיה והיא לא תיפול למעמסה על ילדיה.
 
אמא שמחה עבדה בבית החרושת עד גיל 64 כדי שיהיה לה פנסיה עם פרישתה מהעבודה.סיפור נוסף על אבי אשר ריגש אותי בילדותי ולאחרונה נזכרתי בו .בשל מגפת האבולה שהחלה מתפשטת באפריקה ובינתיים לא מצליחים למגר מחלה מדבקת זו.לאבי היו 3 אחים בוגרים. שלושתם נדבקו, בזה אחר זה, ממחלת השחפת, ולא הצליחו להתאושש ממינה וניפטרו זה אחר זה. את אבי הרחיקו מיד מן הבית וכך הוא ניצל. כיום מחלה זו כמעט איננה קיימת בעולם הודות לחיסון שהומצא ואני מקווה כי ימצאו חיסון שיממגר גם את מחלת האבולה. 
 
השכונה שלי:
גדלתי בפתח תקוה, באותה תקופה, לעיר פתח תקוה היה אופי מיוחד וקסום, היא היתה מעין כפר גדול שהפכה מ"מושבה" לעיר. היו בה מעט כבישים והרבה שבילים. בכבישים נסעו בעיקר אוטובוסים , עגלות רתומות לסוסים ומספר קטן של מכוניות פרטיות. רב הבתים היו בתים צמודי קרקע, היו פרדסים רבים, רפתות, לולים והרבה ירוק בעיניים.
 
גרתי ברחוב פינסקר 51, בבית צמוד קרקע שנבנה שנים רבות לפני קום המדינה. זה היה אחד הבתים מתוך מעגל שלם של בתים צמודי קרקע. קראנו למעגל זה "שכונה" ובאמצע המעגל היתה חצר גדולה, שבה שיחקו כל ילדי השכונה עם סיום הלימודים והכנת שיעורי  הבית. בימים אלו לא היה מחשב וגם לא טלוזיה בבתים ולכן כולם יצאו לשחק בחצר במישחקים שונים ומגוונים כמו משחקי כדור למינהם, "קלאס", "חמש אבנים", "מחבואים" , "גולות" ועוד. משקחקים שכיום הילדים אינם משחקים בהם.בשבתות  נהגנו לרכב על אופניים לאיזור הרכבת. בקיץ עלינו על ערימת הנסורת של בית החרושת לעץ והתגלגלנו. בחורף ראינו את הפריחה הנהדרת של הטבע, את הכלניות, הרקפות והנרקיסים בביצות. כמובן שאופניים לא היו לרוב הילדים שכן זה נחשב למצרך יקר באותם ימים. בעלי האופניים הרכיבו מאחוריהם את הילדים וזה נעשה מתוך רצון ואחווה בין הילדים. כמובן שמידי פעם פרצו מריבות והיו "ברוגז" אולם לא זכורה לי אלימות פיזית.
 
שכנות טובה שררה בין השכנים, בתוך הבתים באותה תקופה לא נבנו שירותים ומקלחות. הם ניבנו בקצה השכונה והם היו משותפים לכל הדירים. באותם ימים לא ראינו בכך קושי. אני זוכרת שהייתי משכימה לקום ורצה לשירותים לפני כולם.באחד מימי השבוע,בחצר הגדולה היו יוצאות האימהות ומכבסות את ביגדי המשפחה. זה היה יום כביסה מפרך לאימהות. לנו הילדים נעם לראות את כל האימהות עומדות ליד גיגית גדולה ומשפשפות את הבגדים בסבון עבה. 
 
הגשמת החזון:
למדתי בבית הספר היסודי "קרול "על שם יעקב קרול הפרדסן הציוני שדגל בעבודה עברית. שפה עברית ושמירה עברית. . מוריי היו מורים דגולים ומסורים שנתנו מענה הולם לכל תלמיד והטמיעו בנו ערכים שעזרו לנו להתפתח בעתיד ולהתנהל נכון בחיים. הם זכורים לי באהבה והערצה. אחד ממורי הדגולים היה מר חיים בורנשטין שהיה ניצול שואה שאיבד את הוריו בהיותו בן 5.  הוא ואחיו  הגדול נדדו מספר שנים בשלג ובכפור בכפרים של ארץ פולין כדי למצוא מקלט ומחסה .מפני הנאצים והמסייעים שלהם. הם הצליחו לשרוד את השואה, עלו לארץ והקימו משפחות.
 
כתלמידה הייתי רצינית ושקדנית מאוד. למדתי היטב ומורי העריכו ושיבחו אותי. ציוני היו גבוהים בכל תחומי הדעת פרט למיקצוע המתמטיקה שציוני בו היו בינוניים למרות אהבתי למיקצוע. חשתי פחד ממקצוע זה והוא ליווה אותי גם בלימודי בתיכון. 
 
כעבור 8 שנות לימוד בבית הספר היסודי למדתי בתיכון "ישורון". גם בתיכון הייתי תלמידה שענתה על כל דרישות המורים . סיימתי בהצלחה את התיכון עם תעודת בגרות. ברצוני לציין שלא קל היה להורי לממן את לימודי בתיכון. המענק שקיבלתי "סטיפנדיה" בזכות שעברתי את "מבחן הסקר" (מבחן שקבע את רמתו של כל תלמיד ואיפשר לו להמשיך את לימודיו העיוניים בתיכון.
 
בתקופתי, לימודים בתיכון לא נכללו בחוק חינוך חובה). הלימודים בתיכון היו כרוכים בתשלום והורי שהיו חסרי אמצעים היה קשה לשלם את שכר הלימוד ואת עלות הספרים והמחברות. כדי לממן את לימודי, לימדתי שיעורים פרטים, הייתי שמרטפית בלילות רבים ואף עבדתי בקטיף תות שדה בכפר מעש.עם סיום לימודי למדתי קורס הוראה בו הוכשרתי להיות מורה "בספר" במקומות מרוחקים בצפון או בדרום. עבדתי כמורה בבית שאן ובמקביל למדתי בסמינר "גורדון" בחיפה. זו היתה תקופה מכוננת ומשמעותית בחיי ונהניתי בה מאוד.נישאתי בגיל צעיר  לבעלי יעקב נקר. ויחד היקמנו בית בישראל. הוא עבד בתעשייה אוירית ואני עבדתי כמורה במושב יד רמב"ם ליד לטרון. לאחר מכן חזרתי לכור מחצבתי, לעירי, פתח תקוה.
 
עבדתי בגני תקוה בבית ספר רביבים במשך 35 שנים. הלכתי לעבודתי בשימחה עם אור בעיני. אהבתי את עבודתי ואת תלמידי. התמקצעתי במתמטיקה כדי ללמד באופן חויתי ומשמעותי את המקצוע ולהסיר פחדים ומחסומים מפניו. עשיתי את מיטב יכולתי כדי לחבב את המיקצוע על תלמידי. לקדם ולתת מענה לכל תלמיד  ותלמיד. הילדים והוריהם העריכו זאת והחזירו לי אהבה רבה.
 
נולדו לי ארבעה ילדים והם מתנת האל שלי.לימור בתי הבכורה למדה והצטיינה בכל שנות לימודיה. ביסודי. בתיכון ובאוניברסיטת תל-אביב עבדה בשרות המדינה והייתה קונסול כלכלי באטלנטה ובשיקגו מסבה אושר וגאווה למשפחה. כיום נשואה ואם לשני ילדים אהובים וממשיכה לעשות חיל בתחום הכלכלי ומצליחה בדרכה.
 
יוסי בני נשוי ואב לארבעה ילדים יקרים. עורך דין מצליח מן המובילים בתחום ייצוג ילדים והורים מול מערכת הרווחה והחינוך.רווית, בתי השנייה, הינה רב סרן בצה"ל נשואה ואם לשני ילדים חמודים עובדת במסירות ומשרתת את המדינה.בני "הקטן" חן שתמיד ישאר קטן בעיני נמצא כעת בארה"ב יחד עם חברתו, לומד ועובד בקונסוליה ואחראי על מערכת המחשוב ולומד באוניברסיטה.
 
אני אסירת תודה על שבורכתי בילדים מיוחדים ואיכותיים על הזכות שנפלה בחלקי לגדל את ילדי עם ערכים של אהבת המולדת. הזולת. על הנתינה. השקעה והצלחה וישמו את הפתגם "יגעת ומצאת תאמין" והם ממשיכים ומתקדמים במשעולי החיים. 
נורית נקר, שוהם 10.3.2015
תשע"ה

מילון

חזון
מחשבה על העתיד הרצוי

ציטוטים

”יגעת ומצאת תאמין, “

”מכל מלמדי השכלתי“

הקשר הרב דורי