מאגר סיפורי מורשת

סבתי דליה כהן, נולדה ב 3 לדצמבר 1940, בעיראק בעיר מוסל, היא למדה בבית ספר יהודי בשם "אליאנס".

בתקופת הנעורים ובמהלך לימודיה בבית הספר, היא אהבה לשחק כדורגל, לרקוד ריקודי מחול וריקודים סלונים. היא אפילו השתתפה במקהלת בית ספר.

סבתי עלתה לארץ בשנת 1951, הסיעו אותה ואת משפחתה במשאיות  למרכז קליטה, שנקרא בזמנו "שער העלייה". הם שהו במרכז הקליטה "שער העלייה" ארבעה חודשים בערך. היה לה שם מאוד לא פשוט, סבתי מספרת שהיא הייתה מחכה בתור, עם כל הילדים הצעירים בכדי לקבל דייסה.

עוד היא מספרת: "נסענו לישראל במטוסים, טיסה שנמשכה ארבע וחצי שעות, היינו בלחץ, לא ידענו מה מחכה לנו".

סבתי עלתה לארץ עם כל משפחתה, אמא, אבא, ואחיה. היא האחות הבכורה ולכן היא מאוד דואגת עוטפת ומכילה.  אם יש קושי כלשהו תמיד פונים אליה.

החלק של הקליטה מאוד משמעותי בחיים שלה, היא מדברת עליו הרבה. חוזרת אליו גם כשאנחנו עוברות נושא בעבודה שלי. היא אומרת: "בארץ, מחלקת הקליטה קלטה את העולים בעזרת תעודת עולה".

היא מספרת על חוסרים רבים בהגעה שלה, מספרת שציידו את המשפחה בדברי מזון בסיסיים כגון: לחם וכמה קופסאות שימורים. והאחדות של המשפחה היא זו שהחזיקה ועזרה להם להיקלט כמו שצריך.

אני אוהבת את סבתי וגאה על הדרך שעשתה, צריך המון כוחות נפש, כדי להתמודד עם המתנה, עלייה וקליטה, במדינה חדשה עם חוסר ידיעה של השפה, התרבות והערכים.

סבתא שלי אוהבת לבשל, יש אוכל שרק היא יודעת להכין, ואני אוהבת להתפנק ולאכול אותו. אלו מאכלים מסורתיים שהיא מכירה מעיר מולדתה, המתכון המיוחד שלה לקובה אפילו פורסם בספר המתכונים של היישוב בו היא גרה כיום, שבי ציון.

הזווית האישית

ימית: מעולם לא חשבתי לעצמי על התהליך הזה שהם היו צריכים לעבוד, נראה שהחיים שלי משעממים לעומת מה שהם עברו. בתור ילדה לא חשבתי שהיה מקום אחר, מולדת שונה. תמיד האמנתי שכולנו מפה, רק כשאני מתבגרת יוצא לי ללמוד על העבר של המשפחה שלי. מה הם עברו כדי להיות מי שהם וכדי להעניק לנו הכי הרבה שרק אפשר. העבודה לימדה אותי ותרמה לי מאוד. לדעתי היא תרמה לה בכך שהיא חלקה את העבר שלה.

דליה: אני שמחה שהייתה לנו הזדמנות לדבר כמו גדולות, את מתבגרת והופכת לנערה מקסימה. העבודה לימדה אותי ותרמה לי מאוד. לדעתי היא תרמה לה בכך שהיא חלקה את העבר שלה.