מאגר סיפורי מורשת

הייתה בת עשר. היא נקלטה בכיתה ו' בכפר הילדים והנוער הדסים. הכפר נימצא במרכז הארץ בלב השרון הירוק מוקף שדות ופרדסים: צפונית "לאבן יהודה" ומערבית ל"קדימה". סבתי מספרת שבהדסים התחנכו אז עולים חדשים, חלקם ניצולי שואה, חלקם עולים מארצות האיסלם וצברים, שנזקקו לסידור מחוץ לביתם.

כפר הילדים והנוער הדסים: "הדסים" הוקמה ביוזמת הדסה ויצ"ו קנדה בשנת 1944 על ידי קבוצת מורים ומחנכים יוצאי כפר הנוער בן שמן ובראשם רחל וירמיהו שפירא כפנימייה, בית ספר ומשק עזר חקלאי מחנך, ברוח כפר הנוער הישראלי הקלאסי. את הכפר תכננה האדריכלית הנודעת ג'ניה אוורבוך, מי שעומדת, בין השאר, מאחורי תכנון כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב. הכפר החל פעילותו בשנת 1947 עת קלט בעיקר עולים חדשים, חלקם ניצולי השואה וחלקם עולים מצפון אפריקה ומארצות האסלאם, וצברים, שנזקקו לסידור מחוץ לביתם."

הלימודים בכפר היו במסגרת פנימייה והחניכים עסקו בעבודות כפיים בעיקר חקלאות ושירותים. בכפר היו רפת, לול, שדות מרעה, פרדס ומשק נוי. לחניכי הפנימייה היו תורנויות מטבח, חדר אוכל, וניקיון המגורים. לסבתי זכור שהילדים הצעירים, מכיתות ה-ח, עבדו שעתיים ביום ואילו הבוגרים, מכיתות ט-יב, עבדו שלוש שעות ביום.

בכפר היו מספר ביתנים למגורים בכל ביתן שכנה שכבת גיל אחת מצד אחד היו חדרי הבנים ומצד שני היו חדרי הבנות. חדרי המגורים התאפיינו בפשטות בלתי רגילה: ללא וילונות; ללא תמונות; ללא שטיח ובלי אביזרי קישוט נוספים. בכל חדר היו 4 מיטות ברזל, שולחן אחד, כיסא אחד וארונית אחת עם 4 תאים.

ל"ג בעומר ב"הדסים"

לסבתי זכור אירוע מסוים שקשור לל"ג בעומר במסגרת אירועים של אותו היום יצאה סבתי עם בני כיתתה אל הטבע. כל שני ילדים התבקשו להכין אוהל סיירים, אוהל קטן, שמתאים לשינה לשני אנשים בלבד. מצב בו לסבתי ולחברתה לא היה שום מושג כיצד לעמוד במשימה באה עזרה מאחד הילדים, שהבחין בהבעתן העצובה ואומללה ואמר: "מיד אעזור לכן להקים אוהל".

אכן כך היה ואותו ילד הוא יקיר לאופר-נווה, לימים מדריך טייס בחיל האוויר, שהתרסק עם מטוסו מעל כינרת בתאריך 6.5.1962 וגופתו לא נמצאה עד היום.

סבתי מספרת, שהיו אלו ימים של "צנע": המילה מתקשרת לצניעות. אפשר היה לרכוש מצרכי מזון: סוכר, ביצים, אורז, מרגרינה, שוקולד, בשר ,סבון כביסה וסבון רחצה, לא הכירו אז אבקת כביסה או סבון נוזלי, בצורה קצובה בלבד עם הצגה של פנקס נקודות למזון. גם פרטי לבוש שונים אפשר היה לרכוש רק עם הצגה של פנקס נקודות. סבתי מוסיפה, שלכל מסירה של הפנקסים הנ"ל היה אישור בתעודת זהות בצורת חותמת.

סבתי מציינת, שנשלחה להדסים על ידי הוריה, על מנת לאפשר לה להימצא במסגרת מתאימה והולמת. למשפחתה לא היה מקום מגורים קבוע. אביה, סבא רבא שלי למד עברית באולפן בנהריה בניהולה של שולמית כצנלסון. אימה, סבתא רבתא שלי התגוררה אצל קרובי משפחה. פעם בחודש ניתנה לידי לילדי הפנימייה האפשרות לצאת לשישי שבת. רוב הילדים נסעו לביתם, חוץ מילדי ניצולי השואה, להם הייתה הדסים בית במשך כל ימי השנה.  סבתי נהגה לנסוע לדודים, שגרו בתל אביב. שם  נפגשה לעתים עם הוריה. חוץ מהעובדה והקושי שסבתי נאלצה לחיות שנה בריחוק מהוריה ימי הדסים זכורים לה לטובה.