מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית אלטרמן לבית פרגו.

נולדתי בתל אביב בשנת 1949 כשהמדינה היתה בת שנה, ביום שבו הסתיימה מלחמת השיחרור. שמות הורי: אירנקה (רבקה) לבית פרנקל וישראל (פישטה) פרגו. אני הבת השלישית, אחות למיקי וגבי.

עליית הורי ארצה

הורי נולדו בהונגריה. אמי נולדה בעיר נירג'האזה. 20 אחוז מתושביה לפני השואה היו יהודים וכמעט כולם נרצחו. אבי נולד בעיר הבירה בודפשט.

אימא שלי עלתה בשנת 1935 בגיל 14 עם סבא וסבתא שלה ושתי דודות שהיו בתנועת נוער ציונית והתיישבו בתל אביב. הוריה, אחיה ואחיותיה ושאר בני המשפחה נרצחו באושוויץ.

אבא שלי היה בקורס קצינים בצבא ההונגרי וחוקקו חוקים נגד היהודים בעקבות עליית השלטון הנאצי. על פי החוק ליהודי לא ניתן היה להיות קצין והוא הודח מהקורס. אבי הבין שחיי היהודים בסכנה ויחד עם אחיו התכוננו לברוח ולעלות ארצה. הוריהם (הסבא וסבתא שלי), היו משפחה אמידה ומכובדת, היו מעורים בחברה ובתרבות ההונגרית, הם נקראו הונגרים בני דת משה, ולא האמינו שהם ייפגעו במדינה שאותה אהבו.

לא היה ספק בליבם של אבי ודודי שהם יגיעו לארץ ישראל ולא יברחו לארצות אחרות כמו רבים מחבריהם. בעזרת ארגון ציוני הצטרפו לספינת מעפילים "אגיוס ניקולאוס" שיצאה מאיטליה במאי 1939בגיל 26. באותם ימים, הבריטים שלטו בארץ ולא ניתן היה לקבל אישור כניסה, סרטיפיקט. ע"פ "הספר הלבן", הוגבלו מספר היהודים שאושרו להם לעלות ארצה. האפשרות שנותרה הייתה לעלות בהיחבא. הדרך הייתה קשה. הספינה הייתה מאד צפופה, לא הייתה מיועדת לנוסעים כה רבים. כשהגיעו לארץ, לאשקלון, הם נתפסו ע"י הבריטים ונכלאו בכלא עתלית במשך כמה חודשים עד ששוחררו.

השתלבות הורי בארץ ישראל  

לאבא שלי הייתה הוצאת ספרים בהונגריה וכשהגיע לתל אביב אחרי השחרור מהכלא בעתלית החליט לתרגם את הספרים לעברית ונקראו בארץ "הרומן הזעיר". הם הצליחו להתחבב מאד על הישראלים והיו פרנסה ועיסוק לאבי ולמשפחתי. אמי למדה בבית הספר דתי לבנות 'תלפיות' בתל אביב.

הורי 

הורי נפגשו בתל אביב בשנת 1940, הם נישאו והקימו משפחה. גרנו בתל אביב ברחוב בוגרשוב מספר 6, קרוב מאד לחוף הים. הייתה לי ילדות מאושרת. הייתי הצברית (ילידת הארץ) הראשונה של המשפחה. סבא שלי מיקלוש (משה, אבא של אבא שלי) ששרד את השואה, עלה ארצה בשנת 1946 וחי איתנו בדירה. הייתי הניצחון שלו על הטרגדיה של השואה. הייתי אהובה עליו וגרמתי לו הרבה אושר. סבתא פאולה, אשתו של מיקלוש, נרצחה בשואה על גדות הדנובה, 1944. עד גיל שש גדלתי בתל אביב. נהניתי מהטיולים ברחובות העיר של תל אביב המתפתחת והתוססת. ישבתי עם הורי וסבי בבתי קפה של עיתונאים בעיר ונהניתי לשמוע את השיחות שלהם. אני זוכרת טיולים שלי עם עגלה ובובה  בטיילת של חוף הים.

המשך החיים והלימודים ברמת גן

בשנת 1955 בגיל שש עברנו לרמת גן. התחלתי ללמוד בבית ספר "עתיד". הייתי מהמחזורים הראשונים של בית הספר. כל הילדים היו בני עולים חדשים מהרבה מדינות. ברוב הבתים היו שפות דיבור שונות. העברית היתה השפה שלנו הילדים. היתה תחושה חזקה של התחדשות ובניית משהו חדש בארץ ובבית הספר.

כל בוקר היה מסדר בבית ספרי. שרנו את ההימנון והנפנו את דגל ישראל. הרגשנו אהבה וגאווה במדינה הצעירה. הכיתה היתה מאד מגובשת. נפגשנו אחרי הלימודים ושיחקנו ביחד בכל מיני משחקים. רוב המשחקים היו ברחובות מחוץ לבתים. היו הרבה מקומות לא מיושבים, שדות השתרעו מול ביתנו וגם פרדסים. לא הייתה טלוויזיה ולא היו טלפונים. היה רדיו שבו היינו שומעים תוכניות לילדים וקראנו הרבה ספרים. אימא אהבה מאד לגדל פרחים בגינת הבית ובהמשך פתחה חנות לפרחים שהייתה מאד אהובה על תושבי הסביבה. המשכתי ללמוד בתיכון "בליך" וסיימתי בשנת 1967, בדיוק בזמן שפרצה מלחמת ששת הימים שהייתה אירוע משמעותי לכל המדינה. אנחנו בני הנוער נטלנו חלק בתקופת ההמתנה לפני המלחמה. הייתה תחושה קשה שהמדינה עומדת לפני אסון גדול. חפרנו שוחות ברחובות העיר ומילאנו שקי חול.

צבא ונישואין

התגייסתי לצה"ל כמה חודשים אחרי הניצחון ההיסטורי ושירתי כמזכירה באחד מהבסיסים.

באחד מהלילות הייתי בתורנות שמירה בבסיס עם חיילת נוספת שהכירה חייל שגם היה בתורנות בחיל האוויר באותו לילה. השתעממנו בלילה הארוך ויצרנו קשר עם אותו חייל, רפי. אהבה ניצתה ביננו ומאז ועד היום, 56 שנה אנחנו ביחד.

ביום נישואינו

תמיד חלמתי להיות אחות ולכן אחרי השחרור הלכתי ללמוד סיעוד בבית החולים איכילוב תל אביב. עבדתי מספר שנים כאחות בבית חולים תל השומר. אחר כך הייתי אחות קהילה וטיפת חלב. אהבתי להיות אחות ולטפל בחולים והיה לי סיפוק בכל שנות עבודתי הרבות.

מעבר מהעיר אל כפר שמואל

רפי ואני נישאנו בשנת 1972. עברנו מרמת גן למושב כפר שמואל לפני כ- 50 שנה. רצינו להעניק לילדינו חיים באווירה כפרית וקהילתית. המושב בשנים אלה היה מוזנח והרבה משקים היו נטושים. עד מלחמת ששת הימים הגבול עם ירדן היה סמוך למושב והיו הרבה התנכלויות מצד השכנים הערבים. הרגשנו תחושה של  ציונות וישוב הארץ. נולדו לנו ארבעה ילדים: משה, שרית, סמדר, אימא של רותם, שאיתה אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי ו-רועי. כולם למדו בבית חשמונאי ושלושה מהם חיים בכפר שמואל וכולנו נמצאים בקשר הדוק.

במשך 25 שנה שילבנו חקלאות עם עבודותינו מחוץ למושב. היינו ממגדלי הארטישוק הראשונים בארץ שהישקו בעזרת טפטפות. גידלנו מטעי אפרסק ושזיפים וגם לול תרנגולות לביצים. נהנינו מעבודת האדמה ושיתפנו את הילדים בעזרה במשק. כך הם רכשו אהבה וקשר לאדמה לכפר שמואל ולארץ ישראל.

המשפחה

סבא רפי ואני גמלאים עסוקים ומרוצים. מוקפים בנכדינו הרבים (13). שנינו עסוקים בפעילויות רבות ומגוונות. רפי עוסק בציור, בברידג‘ ולימוד שפות. אני משתתפת בכיתת הוותיקים בתיכון הרצוג בבית חשמונאי, לומדת צרפתית והונגרית, משתתפת בקתדרה בבית חשמונאי. והכי הכי נהנים מהקשר החזק עם כל המשפחה. הבית שלנו במושב מהווה מוקד למפגשים של כל הילדים והנכדים.

אבי ואמי הגיעו לארץ ללא משפחה, אמצעים ושורשים. איבדו את יקיריהם בשואה והתמודדו עם קשיים ואתגרים רבים. היום אנו משפחה גדולה עם שורשים הנטועים חזק באדמת ארץ ישראל.

הזוית האישית

סבתא יהודית: רותם ואני נהנינו לשתף פעולה ולקחת חלק במיזם חשוב זה. למדנו על חשיבות עלייתם ארצה של הורי, מה שאפשר את הקמתה ושגשוגה של משפחתינו.