מאגר סיפורי מורשת

שיר הרעות

סיפור לאורך חמישה דורות נכתב בינואר 2020

כתבה לי רוזן, בת הדור החמישי, מפי סבתא יעל שנולדה וגדלה בקיבוץ.

מפולין להגשמה בישראל, בקיבוץ

סבא רבא ברוך, בן אלעזר ופייגה רוטר, (לימים החליפו הבנים את שם המשפחה רוטר, לאלעזרי, על שם אביהם אלעזר) נולד בעיירה פשמיש שבפולין ב- 1914 והוא הבן הצעיר ולו שבעה אחים. הוריו הקפידו על אורח חיים דתי מאוד ומגיל 3 למד ב"חדר", בו רבנים מלמדים את הבנים תורה בלבד, בנות לא הורשו ללמוד. בנעוריו, הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ושם התפתחה תודעתו הציונית והחלוצית, והתגבש הרצון להגשים עליה למולדת והקמת קיבוץ. אחיו עלו לארץ הרבה שנים לפניו והיו בין החלוצים שהקימו את חדרה ואף לקחו חלק בייבוש הביצות. כיוון שהיה הצעיר מבין שמונת אחיו, הוריו לא הסכימו שיעלה לבד כמו אחיו ולכן הוא עלה רק בגיל 16 לארץ יחד עם הוריו וגם הם התיישבו בחדרה. בארץ, המשיך את דרכו בשומר הצעיר בקן חדרה ובשנת- 1938 הקימו יחד, גרעיני התנועה מחדרה, חיפה ותל אביב את קיבוץ "אילון" השוכן בגליל המערבי. הקיבוץ הוקם בשיטת "חומה ומגדל"- הקמת מבנה עם גג וחומה מסביב טרם שקיעת החמה, כי לא נהגו להרוס מבנה שיש לו כבר גג. בהתגייסות להקמה המהירה, נטלו חלק כל החלוצים המיועדים ומתנדבים רבים נוספים. כך הפך הקיבוץ לעובדה.

סבתא רבתא מאשה, בת שמעון ורחל קורנס, נולדה בעיירה קלצק שבפולין בשנת 1915, ולה שני אחים בוגרים ושש אחיות, היא ואחותה התאומה נחמה הן הצעירות במשפחה. בגיל 11 התייתמה מאימה רחל. בנעוריה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר והחליטה, עם חבריה לתנועה לעלות לארץ ישראל להגשים התיישבות במולדת. ב-1938 הגיעה לארץ על אוניה שנשאה מעפילים ללא אישורי כניסה לארץ, עליה "בלתי לגלית"- בלתי חוקית, שבאמצעותה  נהגו להבריח מעפילים, עולים לישראל בתקופת המנדט הבריטי בישראל בה מנעו הבריטים מתן אישורי כניסה לארץ. האנייה עליה הפליגה, התגנבה בלילה חשוך ללא ירח ובאורות כבויים, לחופי הארץ, מחשש שהבריטים יתפסו אותם, ימנעו ירידתם לחוף המולדת ויגרשו אותם לגלות בקפריסין. ברגע הגעת האנייה קרוב לחוף, ירדו כולם בשקט ונקלטו ע"י חלוצים שפיזרו אותם בישובים הסמוכים, שם החליפו בגדים לבגדי חלוצים, כדי שהבריטים לא יזהו אותם. לאחר מכן היא הגיעה עם חבריה לתנועה לקיבוץ אילון. בקיבוץ הכירה את ברוך ויחד השתתפו בבניית הקיבוץ והקימו משפחה.

בשואה נספו אביה, שני אחים על משפחתם ושתי אחיות על משפחתם, אחותה הבכורה שרה עזבה מפולין לפריז הרבה שנים לפני המלחמה.

משפחתה של סבתא יעל – סבתא רבתא מאשה וסבא רבא ברוך (דור שני), הכירו והתחתנו בקיבוץ והולידו את שמעון הבכור, יעל – סבתא שלי, ועמי הקטן, משפחה לתפארת.

"הפינוי" במלחמת השחרור 1948

סבתא שלי, יעל (דור שלישי), נולדה בתאריך 4.3.1946, בת לברוך ומאשה אלעזרי, אחות לשמעון הבכור ועמי הצעיר, בקיבוץ אילון שעל גבול לבנון בתקופת המאבק לעצמאות מדינת ישראל, היא מלחמת השחרור, והקמת מדינת ישראל.

קיבוץ אילון, שוכן ב"גליל המערבי" בגבול לבנון ולא נכלל בשטח מדינת ישראל לפי תכנית "החלוקה" שהציע האו"ם לפתרון ההתיישבות בארץ, הגדרה וחלוקת אזורים בין הערבים לישראלים. הערבים לא נענו להצעת האו"ם והחלו בהתקפה מה שהפך למלחמה קשה – מלחמת השחרור והעצמאות. עם התגברות הקרבות, עלה חשש בקרב חברי הקיבוץ מכיבוש המקום ע"י הערבים. הורי הילדים וכל חברי הקיבוץ חששו לשלום הילדים והתינוקות, לכן, החליטו על הוצאת כל הילדים מהקיבוץ לחיפה שעל הכרמל, עד תום הקרבות. התכנית נקראה "הפינוי". בלילה חשוך ואפל, בלי אור ירח, הוציאו את כל הילדים והתינוקות מבתי הילדים (סבתא הייתה רק בת כשנתיים), העמיסו אותם על משאית  והסיעו אותם באורות כבויים לנהריה, עיר על שפת הים. בנהריה, העמיסו את כולם על ספינת דייגים והשיטו אותם לנמל חיפה, כיוון שהכביש מנהריה לחיפה נחסם בעכו שהייתה עיר ערבית. בקיבוץ נותרו כל ההורים מקובצים וחבוקים עם דמעות בעיניים, לאחר שנפרדו מהילדים ליד המשאית. הוריה של סבתא הצטערו מאוד על שלא שלחו עם סבתא ואחיה שמעון (הגדול בשנתיים וחצי ממנה), גם אלבומי תמונות של ההורים, כדי שאם חס וחלילה הקיבוץ ייכבש ויקרה משהו להורים שנשארו להגן על הקיבוץ, לפחות יהיו לסבתא ואחיה שמעון זיכרונות ותמונות מהוריהם. על ספינת הדייג, הושיבו את כל הילדים על ספסלים מאולתרים קטנים ולכל אורך השייט לחיפה נפלו הקטנטנים, ובכו וכמובן גם סבתא שלי נפלה ובכתה.

בחיפה שוכנו הילדים בבית גדול "בית ניוטון" שם הם היו בלי ההורים חודשים ארוכים, רק מדי פעם הצליחו הורים לבקר את ילדיהם. עם תום הקרבות ושחרור הגליל, חזרו את כל הילדים והתינוקות הביתה לקיבוץ, והקיבוץ קיים ומשגשג עד היום.

ילדות בקיבוץ

מסגרת החינוך בקיבוץ נקראה "חינוך משותף"- כל הילדים גרו בבית ילדים ובילו עם ההורים רק בשעות אחר הצהריים ב"חדר" כך נקרא הבית של ההורים, שהוא דירה קטנה בת חדר אחד ושירותים במרפסת. בתוך החדר היה מקום רק למיטה, שולחן עם שניים או שלושה כיסאות, וכוננית קטנה בפינה שעליה עמד רדיו ועליו עמד "הפיל". פיל שחור, שהיה הקישוט היחידי בדירת ההורים, שברוך, אבא של סבתא, קיבל מחבר שחזר מאפריקה. הפיל היה אהוב על סבתא במיוחד והיא שומרת עליו עד היום, ואף הוסיפה אליו, במהלך נסיעותיה עם סבא אלי לחו"ל, אוסף פילים מארצות שונות. למעשה, כל חיי הילדים בקיבוץ התנהלו ב"חברת הילדים" בנפרד מההורים והילדים גדלו כמו אחים ואחיות. כל הילדים לבשו את אותם בגדים, החליפו ושמו לכביסה את כל הבגדים תמיד ביום חמישי לפני המקלחת, שהייתה בצהרים לפני מנוחת הצהרים וכמובן חובה על כולם באותו זמן, חפפו ראש באותו יום בשבוע, ביום שישי כולם לבשו חולצה לבנה לכבוד שבת, וחילקו לכולם קוביית שוקולד לכבוד שבת, נעליים חדשות (שיצרו בקיבוץ) חולקו לכולם באותו זמן, פעם בשנה, כולם ראו את אותו סרט פעם בשבוע, ועוד ועוד….. בקיצור הכוללל… ביחד והכל אותו דבר. רק בכיתה ז' נתנו, בפעם הראשונה, לסבתא שלי ולכל בני ובנות הכיתה שלה לבחור צבע לחולצה שכמובן תפרו בקיבוץ.

חוויות מהילדות בקיבוץ

בית הילדים

הילדים בקיבוץ גרו, התחנכנו וגדלו ב"בית ילדים" במשך כל שנות הילדות מהלידה ועד הצבא.

עם סבתא  יעל (דור שלישי) גדלו 17 בנות ובנים בבית הילדים שהיה בעצם הבית שלהם. הייתה בו  כיתת לימוד, חדר אוכל, חדרי שינה ומקלחות, והייתה גם מרפסת גדולה מרוצפת למשחק בחוץ, דשא, וגינות. בית הילדים של סבתא היה בשכנות לבתי הילדים של שאר הילדים, כל גיל ובית הילדים שלו, בין בתי הילדים היו דשאים גדולים ומרחב גדול למשחק. החיים של ילדי הקיבוץ התנהלו למעשה בבית הילדים רוב שעות היום והלילה. כל יום אחר הצהריים משעה -16:00-19:00 הילדים הלכו לבית ההורים ובילו איתם ובערב ההורים ליוו אותם לבית הילדים לארוחת ערב עם המטפלות, שאף השכיבו אותם לישון.  בלילה נשארו הילדים לבד, ושומרות הלילה שישבו בבית התינוקות (בית הילדים של התינוקות הקטנים), היו מבקרות כל שעה בכל בתי הילדים לראות אם כולם מכוסים ורגועים. לפעמים ההורים שנורא התגעגעו, היו מציצים על הילד שלהם מבחוץ דרך החלונות בהיחבא בלי שאף אחד יראה אותם.

שובבות ילדים

הצפת בית הילדים

בקיץ היה מאוד חם בבית הילדים ובחורף מאוד קר כי לא היו מזגנים ולא מאווררים. באחד מימי הקיץ, כשסבתא שלי הייתה בערך בת 9, השכם השכם בבוקר לפני שהמורה והמטפלות הגיעו, קמו כל ילדי הכיתה והחליטו שבגלל שכל כך חם, כדאי להציף את כל בית הילדים במים קרים מהברזים. הם פתחו את כל הברזים, חסמו את כל הדלתות עם סמרטוטים והמים הגיעו לגובה של כ-5 ס"מ. ואז התחילה השתוללות גדולה – כולם רצו, החליקו ושחו על הרצפה והתיזו מים לכל עבר. כולם נרטבו מכף רגל ועד ראש וצחקו בלי סוף וההנאה הייתה רבה עד מאד. ופתאום!!! מי עומד בפתח הדלת – "המורה" חנה‘לה , ממנה פחדו ממש כמו ממפלצת, עומדת ומסתכלת סביב וכל הילדים קפאו על מקומם כמו פסלים במשחק דג מלוח, מסתכלים עליה במבט מבוהל ופחד אימים. סבתא שלי הסתכלה עליה וחשבה לעצמה: "אוי ואבוי, מי יודע איזה עונש היא תיתן לנו" . אבל, למרבה ההפתעה, חנה'לה פשוט צחקה וצחקה, וכך לאחר שנרגעה, אמרה לנו "לא נורא, חם היום, נהניתם, יופי עכשיו בואו ננקה ונסדר כולנו יחד".

יאללה בואו נשתולל

בלילות, המטפלות לא המתינו בבית הילדים עד שכולם נרדמו, וילדים כמו ילדים, אוהבים לעשות קונצים ולהשתולל, לכן הרבה פעמים, בתכנון מראש כמובן, כולם העמידו פני ישנים וברגע שלא הייתה אף מטפלת בסביבה, אחד הילדים היה צועק: "יאללה בואו נשתולל"  וכולם קפצו מהמיטות והתחילה השתוללות והתרוצצות בכל הבית.

כולם צוהלים, צוחקים וצועקים עד שהבלגן נשמע בחוץ ומישהו מהמבוגרים מגיע, כועס, רוגז וכולם בורחים בריצה למיטות כמו עכברים הנסים לחוריהם. שובבויות שכאלה ועוד רבות כמותן היו מאד אהובות על ילדי חברת הילדים בקיבוץ, כדרך של פריקת עול המשמעת והמסגרת הקפדניות.

החיים על הגבול בצל המסתננים והמלחמות

הקיבוץ של סבתא שלי, אילון, השוכן על גבול הלבנון, "בגליל המערבי" ידע תקופות ארוכות של אי שקט בטחוני גם לאחר מלחמת העצמאות. מדי פעם היינו שומעים יריות, כי היו מסביב מסתננים ופדאיונים (היום קוראים להם מחבלים) היו תקופות בהן ההורים של סבתא שלי וכל החברים בקיבוץ היו חייבים לשאת נשק על הכתף כל הזמן. פעם אחת, כשמאשה, אמא של סבתא שלי, ליוותה אותה לבית הילדים בערב, התקבצו סביבה בחוץ כמה ילדים ובקשו שתירה כדור באוויר. היא נענתה, הרימה את הנשק וירתה כדור לשמים וסבתא שלי הייתה גאה מאד. מלחמת סיני פרצה בשנת 1956 כשסבתא שלי הייתה בת עשר. בכל הקיבוץ נחפרו תעלות בצדי הכבישים והשבילים כדי שאם פתאום יהיו יריות ומישהו ילך על הכביש הוא יוכל לקפוץ לתעלה להסתתר.

לילה אחד כשסבתא שלי יצאה מחדר השינה והלכה במסדרון לכיוון השירותים, נשמע לפתע צרור יריות והיא נבהלה וקפאה על מקומה כמו פסל ואז ראתה מהחלון שהיה מולה, אבא של אחת מבנות כיתתה קופץ  ומסתתר מאחורי קיר, היא המתינה בדממה, ורק לאחר שהוא הלך, העזה לזוז וחזרה למיטה וכך שכבה ורעדה מפחד עד הבוקר.

החתולה הראשונה בקיבוץ

כשסבתא הייתה בערך בת שמונה, אבא שלה, ברוך, ניהל את ענף הדגה "הדייג" של הקיבוץ שכלל הרבה בריכות לגידול קרפיונים ובשבתות היה נוסע בטנדר של הקיבוץ אל בריכות הדגים לפזר אוכל לדגים ולבדוק שהכל בסדר. סבתא, אחיה שמעון ועמי, תמיד הצטרפו אליו. שומר הבריכות, שהתגורר עם משפחתו ליד הבריכות, סיפר לסבא ברוך (דור שני) שליד אחת הבריכות בין השיחים ישנה חתולה עם גורים, כמובן שסבתא ואחיה ביקשו מיד לקחת חתול לגדל אותו בבית. ואכן, כשבגרו הגורים סבא והילדים לקחו חתולה וחתול, את החתולה הם גידלו בבית ההורים ואת החתול נתנו לשכן, ואלה היו החתולים הראשונים בקיבוץ.

משחקי הילדים בקיבוץ

כמו בכל מקום, גם בקיבוץ שיחקו הילדים במשחקי חצר שונים ומעניינים. המרחבים הגדולים, הדשאים והגינות אפשרו לילדים גם להמציא כל מיני משחקים וביניהם: הבקתה  בקיבוץ היו הרבה עצים עם ענפים מאוד גדולים ורחבים כגון חרובים, אלונים, אזדרכת, תאנה ועוד… הילדים נהגו לבנות בין הענפים בקתות בצורה של משטחי עץ בגובה של כ-2 מטר, לשם טיפסו ושיחקו על המשטח ואף התחבאו מפני מבוגרים… אבא של סבתא שהיה נגר במקצועו בנה בקתה על עץ האזדרכת שגידל על יד הבית ואפילו כל הנכדים שלו וביניהם אמא שלי טל (דור רביעי) אהבו לשחק למעלה.

מלחמת כדורי בוץ

משחק מאוד מאוד אהוב היה מלחמת כדורי בוץ בין הכיתות (כיתה היא קבוצת גיל – לכיתה של סבתא שלי קראו "איל").

כל כיתה הכינה ערימות כדורים מבוץ, בגודל של בערך כדור טניס, והחביאה אותם מוסתרים היטב כדי שכיתה אחרת לא תגנוב לה, מנהג שהיה נפוץ, ואז היו מכריזים שמתחילה "מלחמה"… ובבת אחת כולם התחילו לזרוק פצצות לכל הכיוונים והיה צריך לברוח בשביל לא לחטוף כדור. מלחמה שכזו הסתיימה כשנגמרו הכדורים וכולם היו מבוצבצים מכף רגל ועד ראש וגם כמה ילדים חבולים וכואבים. הנדס אפ – Hands up – משחק שנוצר בהשפעת המצב הבטחוני משחק שבו מתחלקים לשתי קבוצות שוטרים אנגלים וחלוצים ישראלים. המשחק התנהל ברחבי אזור בתי הילדים ובו כולם היו צריכים להתחמק מעיני האחרים וכל אחד מנסה ללכוד מישהו מהקבוצה היריבה. כל זאת תוך ריצה ותפיסת מחסה. כשמישהו רואה יריב הוא צועק "הנדס אפ" ומכוון מקל כמו רובה והנתפס נפסל. קבוצה מנצחת היא זו שתופסת יותר. היו עוד המון משחקים כמו חמור חדש, גולות, משחקי כדור, משחקי קופסא, ועוד… לא היו אז לילדים לא רדיו, לא פטיפון, לא טייפ עם קסטות, לא טלוויזיה, וכמובן לא טלפון, לא סמארטפון ולא מחשב, אז היו המון משחקים!!!

אוספים

לכל הילדים בקיבוץ היו כמובן דודים, סבים וסבתות שגרו בעיר והיו באים לבקר בידיים מלאות ממתקים ומשחקים שונים ומשונים. היה מנהג לאסוף כל מיני דברים – אריזות משחקים, גולות זכוכית לגדולים, וגולות פלסטיק לקטנים, היו ילדים שאספו כרטיסי משחקים והיו ניירות כסף, ועוד כל מיני… כשסבתא מאשה ( דור שני) נסעה ללדת את אחיה הקטן עמי, היא שאלה את סבתא ואת אחיה הגדול, שמעון, מה להביא מתנה? היא ציפתה לשמוע: תינוקתינוקת אבל הם ביקשו גולות ולמרבה אכזבתה של סבתא, לשמעון הביאו גולות זכוכית ולסבתא הביאו גולות פלסטיק. היא מאוד נעלבה ובכתה. כולם נהגו להחליף אלה באלה, היו אוספים נחשבים ונחשבים פחות. סבתא שלי אספה ניירות כסף מעטיפות של סוכריות ושוקולד שהביאו הדודים. פעם, כשסבתא הייתה בת שש או שבע, הגיעה לביקור הדודה שרה מפריז הרחוקה, שרה היא אחותה הבכורה של סבתא רבתא מאשה, והיא הסבתא של אמא שלי טל (דור רביעי). היא הביאה טבלת שוקולד צרפתי ענקית שמעולם לא נראתה כמוה בקיבוץ. העטיפה התגלתה כנייר כסף ענק בצבע סגול מבריק ועליו המון כוכבי כסף מבהיקים ביופיים. סבתא יישרה והחליקה את הנייר בעדינות עם ציפורן הפוכה, כנהוג אז, וכל כך אהבה אותו עד כי שמרה אותו בין דפי אנציקלופדיה שנים רבות עד שהיא עצמה כבר הייתה לאמא.

החגים בקיבוץ

החגים בקיבוץ ובעיקר פסח ושבועות היו מיוחדים ובעלי אופי מיוחד.

פסח

בפסח ניתנה הרשות לכל משפחה להזמין מחוץ לקיבוץ כמה אורחים שרצתה. בליל סדר רגיל השתתפו למעלה מאלף אורחים המשפחה של סבתא בליל הסדר מנתה מעל לעשרים אורחים. הקיבוץ נערך כמה שבועות להכנות לחג שבנוסף לארוחת החג המסורתית היו הופעות, מקהלה, נגינה, וכמובן קושיות. ליל הסדר התקיים במבנה המפעל למכונות חקלאיות – "עשת אילון" שפונה מכל המכונות שבמקומן נבנו שולחנות וספסלים ארוכים ארוכים מקרשים שהובאו מהנגרייה (והוחזרו למחרת) השולחנות כוסו בסדינים לבנים וקושטו בעלים ופרחים מגינות הקיבוץ והיו ערוכים בכלים חד פעמיים. כל משפחה ישבה במקומות שסומנו לה לפי רישום מראש. הטקס נפתח בשירת המקהלה, גם סבתא כשבגרה השתתפה בה, ולאחריה החלה קריאת ההגדה מפי כל אלה שנבחרו ונערכו לכך מראש, כל אחד בתורו נעמד ממקום מושבו וקרא את הקטע שלו, אף על פי שהיו מפוזרים בכל קצווי האולם. בין הקטעים שולבו קטעי שירה והופעות. את הקושיות שרו ושאלו תמיד ילדי כתה א' מעל הבמה וזו הייתה הפעם הראשונה בה השתתפו בסדר. ילדים בגיל צעיר יותר לא הורשו להשתתף. הערב היה מאוד ארוך ותמיד הסתיים בשירת "חד גדיא". במהלך השנים נבנה חדר אוכל גדול וליל הסדר הועבר אליו.

שבועות – ביכורים

חג הביכורים תמיד התחיל התהלוכה ארוכה של כל ענפי המשק , כל ענף ותוצרתו מקושטים על טרקטורים, טנדרים, מכונות חקלאיות, תרנגולות על עגלות, תינוקות על ידי אמותיהם וכולם הגיעו לדשא הגדול תמיד התקיימה תחרות בין ענפי המשק על מידת ההשקעה והקישוט וכולם השתדלו.( קולז' חגים) בסוף הטקס נערך פיקניק ענק של כולם על הדשא והשמחה הייתה רבה מאוד.

מליגה לאומית לאליפות צה"ל בכדור עף

בשנות הנעורים, מכיתה ז' ואילך, סבתא שתמיד אהבה ואף הצטיינה במשחקי כדור, הצטרפה לקבוצת כדור עף בנות של הקיבוץ שרק החלה את האימונים, למעשה, סבתא הייתה הגורם הדוחף להקמת הקבוצה. זה החל קצת לפני פורים כשסבתא שכנעה קבוצה של בנות מכיתות שונות להתחפש בפורים לנבחרת כדור עף. לשם כך היא לקחה תלבושות מקבוצת כדור עף הבנים והן התחפשו והופיעו במסיבת פורים. מיד לאחר פורים הן קיבלו מאמן מהקיבוץ וכך החלה קריירה של תחרויות, ניצחונות וגם הפסדים, עלייה די מהירה מליגה לליגה עד שבכתות האחרונות של התיכון התייצבה הקבוצה בליגה לאומית וזכתה פעם אחר פעם במקום הראשון בטבלה. סבתא שלי כמובן הייתה ראש הקבוצה – הקפטן!!! כשסבתא התגייסה לצבא סיימה את הטירונות כ"חניכה מצטיינת". לאחר הטירונות נשלחה לקורס מכיות ובמהלך הקורס התקיימה תחרות ארצית של כדור עף בין החילות השונים, חיל החינוך אליו סבתא השתייכה גייס שחקני ושחקניות כדור עף למחנה אימונים לקראת התחרות. הקבוצה של סבתא הגיעה לגמר ושיחקה את משחק הגמר באצטדיון יד אליהו נגד הנבחרת של הנח"ל וזכתה במקום השני.

מהקמת המשפחה לחתונת הזהב

אחרי מלחמת ששת הימים סבתא יעל התחתנה עם סבא אלי סולומון. יחד הם הקימו את משפחת סולומון, משפחה מפוארת בת שלושה ילדים (דור רביעי) – שרון, טל, אמא שלי ותמיר, וגם המשיכו ללמוד ולעבוד, סבא במחקר והוראה, וסבתא בחינוך וניהול והגיעו להישגים בתחומי עיסוקם. עם השנים בגרו הילדים, רכשו השכלה גבוהה בהצטיינות רבה, הקימו משפחות לתפארת והעשירו את סבא וסבתא בשבעה נכדים ונכדות מקסימים ואני לי, ליצ'י, רביעית במספר.

המפגשים בבית סבא וסבתא יעל ואלי

סבתא יעל וסבא אלי נהגו לארח בביתם את כל בני המשפחה – ילדים ונכדים בשבתות וחגים ומה שביניהם. בקיץ בבריכה על הדשא ובחגים אוכל כמיטב מסורת החג. בפסח אין נועלים את הסדר לפני שירת ה"חד גדיא" בנוסח ליל הסדר מהקיבוץ, בקולי קולות להנאת השכנים. השולחן תמיד עמוס מטעמים לפי העדפות שונות של הנכדים ובעיקר סלט מיונז, אורז לבן, דג, תפודים אפויים. גם עוגות נאפו לרוב, בעיקר שוקולד ושמרים עם שוקולד וקינמון. באפריל 2018 חגגה כל המשפחה  את "חתונת הזהב" של סבתא יעל וסבא אלי.

הזוית האישית

החוויות של לי מהתכנית: כשאמרו לי שאוכל להשתתף בפעילות עם סבא/סבתא, חשבתי שהכוונה לפעילות בשישי שבת, אבל במפגש הראשון גיליתי שזה פרויקט מאוד מעניין וכיפי שמחזק את הקשר בין המבוגר לצעיר. למדתי את כל קורות חיי סבתא בקיבוץ ואיך בנו והקימו את המדינה שלנו, גיליתי שהתאמצו בשביל שתהיה לנו מדינה. למדתי שכל היהודים הגיעו ממקומות שונים מכל רחבי העולם (הגלויות השונות) ולבית התפוצות יש תפקיד חשוב ומרכזי לשמירת ההיסטוריה של כל הדורות. הכי חשוב שנהניתי מכל הפרויקט. דרך המפגשים והסיפורים ששמעתי הבנתי שאפילו שלנו נדמה שמה שהיה פעם הוא פחות חשוב הוא מאוד קדוש והוא חלק מהיסטוריה שלנו. אני ממליצה להשתתף בפרויקט, זה חשוב שהילדים ידעו איך הקימו את המדינה ומי הם בדורות הקודמים של המשפחה.

החוויות של סבתא יעל מהתכנית: המפגשים והפעילות המשותפת עם נכדתי המקסימה לי(ליצ'י) רוזן, החזירו אותי לשנות ילדותי הרחוקות. דרך חיפוש התמונות ושיתוף החוויות נזכרתי באירועים ש"מזמן" שכחתי, חזרו אלי סיפורים, חברים ומקומות ורציתי עוד ועוד. ההזדמנות לחלוק עם לי, לשוחח ולספר על ילדותי בקיבוץ, על החיים השונים תכלית השינוי מחייה בעיר, על גדילה בבית ילדים ולא בבית ההורים כמובן מאליו. נהניתי מהצימאון שלה לשמוע וללמוד . באחד הימים אמרה לי "סבתא, את יודעת שאני לומדת המון מזה…" אני מוצאת את הפרויקט כמהלך חשוב ביותר לקרב דור לדור ולבנות שרשרת רצופה של דורות, ללמוד ולשמר לנצח נצחים. הסיור בבית התפוצות הוא יום חשוב ביותר בתהליך המחשת רקע, ההיסטוריה והתהפוכות שעברו על עם ישראל מגלות לתקומה. עלו והצליחו וגם הרחיבו.