מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים, סיפורי עוסק בילדות שלי בעיראק. נולדתי בשנת 1941 בסמוך לראש השנה העברי, בעיר בגדאד, בירת עיראק. היינו משפחה אמידה. אני הייתי נכד ראשון לסבא שלי, מפונק ואהוב מאד. הייתי לבוש בבגדי משי ומקושט בצמידים וטבעות. לסבא שלי היה שוק של ירקות ופירות. גדלתי בבית סבי וסבתי, אשר היה משכיר חדרים, כי לא לכולם היה היכן לגור. סבא שלי היה ציוני והתנועה הציונית התכנסה בביתנו. על חברי התנועה הציונית נמנו בין היתר מרדכי בן פורת, שלמה הלל, שושנה אלמוזלינו, עזרא חדד ועוד רבים. מצב היהודים בעיראק היה מורכב והתנועה הציונית התחילה להעלות יהודים לארץ ישראל. סבא שלי ביקש משושנה אלמוזלינו, שהייתה נציגת הסוכנות היהודית בעיראק (ובהמשך שרת הבריאות), להעלות אותי לארץ ולשמור עלי בארץ ישראל כאילו הייתי בנה.

העלייה שלי לארץ

עליתי לארץ בשנת 1949 כשאני בן 9, לבד ללא משפחתי שנותרה בעיראק. התגוררתי ועבדתי בקיבוץ אייל בסמוך לפתח תקווה, והייתי אמור להישאר בקיבוץ עד אשר משפחתי תעלה ארצה ואתאחד איתה.

בזמן שעבדתי בנטיעת מטע בקיבוץ הגיעו פועלים מהמעברות של עליית עיראק. בין הפועלים זיהיתי בחור אשר עבד בנגרייה של אבא שלי בעיראק. שוחחנו והוא סיפר לי שהוריי עלו ארצה והם מחפשים אחריי. שאלתי אותו: ״היכן ההורים שלי?״ הוא אמר לי שהם מתגוררים במעברת סאקיה. שמעתי שכשסבא שלי שלח אותי לארץ אז אבא שלי חשב שאבדתי. אחר כך הלכתי למעברת סאקיה ושם ראיתי את סבא שלי. סבא שלי חיבק אותי ובכה מהתרגשות והביא אותי לאבא שלי ושם וגם פגשתי את המשפחה שלי. מאוד שמחתי כשראיתי אותם כי עברו שלוש שנים שלא ראיתי אותם.

בהמשך פגשתי את שושנה כשהיא הגיעה להרצות בסאקיה. היא חיפשה אותי ושאלה "היכן הבן שלי?". לשושנה לא היו ילדים ואני הייתי כמו הילד שלעולם לא היה לה.

החיים שלי במעברה

החיים שלי במעברה היו מאוד קשים. הייתה תקופת צנע בארץ. היינו מקבלים תלושי מזון ותמיד היה חסר לנו אוכל. מי שהיה לו קצת כסף, היה קונה ומשלים מוצרי מזון ב"שוק השחור". היינו מתרחצים בגיגיות, זה נקרא "טשט" בערבית. מים לרחצה ולכביסה היינו מקבלים מהצבא. מי שתייה היינו לוקחים מבסיס "תל השומר". הייתה אוירה מיוחדת במעברות. אמי הייתה מבשלת על פתיליות נפט ואנו הילדים היינו אוכלים לפעמים אצל השכנים. כל אחד לקח לו שטח קטן וגידל שם ירקות, לול עם תרנגולות או תרנגולות הודו ואפילו יונים.

חייל בצבא הגנה לישראל

התגייסתי לצה"ל בשנת 1959 ועברתי טירונות בגולני. לאחר מכן, הלכתי לקורס מ״כים. כשסיימתי את הקורס לקחו את כל החיילים המצטיינים ודוברי ערבית מגולני לסיירת שקד. שכבתי במארבים ומנעתי ממסתננים להיכנס לארץ. באותה תקופה, אנחנו היינו יושבים בצורת צלב והיינו רואים מכל הכיוונים. במהלך השנים השתתפתי במלחמות רבות והגנתי על מדינתנו: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה.

חיי ההתאקלמות שלי בישראל

התחלתי לעבוד ב"סולל בונה". אחרי כמה שנים שעבדתי בסולל בונה, עברתי קורס בנייה במשך שלושה ימים בשבוע, שלוש שעות כל יום. לאחר שנהייתי מנהל עבודה, נבחרתי לחבר ועד העובדים ושנים אחר כך נבחרתי לחבר במועצת הפועלים של סולל בונה. לאחר מכן, התחלתי להתעניין בבניין והשתתפתי ב"הסתדרות הפועלים". במשך הזמן, נבחרתי לחבר מזכירות פועלי בניין וליקיר ההסתדרות. את כל עבודתי כחבר הסתדרות עשיתי בהתנדבות וצמחתי מתוך ענף הבניין. הייתי פועל והתקדמתי אט אט.

בשנת 1963 הכרתי את אשתי (סבתא שושנה). נישאנו והקמנו משפחה, יש לנו שלוש בנות ובן. יש לנו מהם 11 נכדים ושבעה נינים – והם הגאווה שלי.

הזוית האישית

הנכדה מאיה: סבא חיים אתה הגיבור שלי אני אוהבת אותך וגאה בך מאד, סבא אוהב ומפנק והקציצות שלך הן הכי טובות בעולם.