מאגר סיפורי מורשת

הורי הודה ופסח טייבס נולדו וגרו בליטא, שפעם הייתה חלק מברית המועצות. לשניהם אלו היו נישואין שניים, וכתוצאה מהנישואין הראשונים –  שני בנים לכל אחד.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, הם היו בגטאות, מחנות עבודה ומחנות ריכוז. אמי הייתה בגטו קובנה, ולאחר מכן במחנה ריכוז שטודהוף. אבי היה בגטו שבעיירה שאוליי בליטא, ולאחר מכן בדכאו.

במהלך המלחמה, ילדיהם נספו וגם בעלה הראשון של אמי נספה. הוריי ניצלו ואחרי המלחמה הם חזרו לליטא והקימו משפחה חדשה.

 

נולדתי שמונה שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ב- 24.11.1953, בעיר וילנה בירת ליטא. במשך חמש שנותיי הראשונות גרנו בדירת חדר אחד שהוריי שכרו. לאחר מכן עברנו לדירת שלושה חדרים שהבית בנוי מעץ והוא קיים עד היום. אמי טיפלה בי, ואבי עבד בבית חרושת בתור נגר. מילדותי אני זוכרת שהיה מחסור באוכל, והיינו צריכים לעמוד בתורים ארוכים מאוד בשביל לקנות שמן, חלב וביצים.     

 

בשנת 1960 התחלתי ללמוד בבית ספר רוסי (לא היו בתי ספר יהודיים) וסיימתי אותו ב- 1970.      

בשנת 1962, כשהייתי בת 8, אבי נפטר מסרטן, והחיים נהיו  עוד יותר קשים כי אמי נשארה אלמנה, ועבדה קשה מאוד כדי לפרנס  את שתינו.

 

בזמן לימודיי בבית ספר התחברתי מאוד לשפה האנגלית. רציתי לדעת את השפה הבין לאומית הזרה ומכיוון שאהבתי ילדים רציתי גם ללמד אותם את השפה. לכן התקבלתי לאוניברסיטה, למדתי אנגלית לתואר שני וקיבלתי הסמכה להיות  מורה לאנגלית מאז 1974 ועד היום אני עובדת כמורה ומרכזת אנגלית בתיכון בבת ים.

 

בזמן לימודיי באוניברסיטה היה מרצה לרפואה (למדתי גם רפואה כי נדרשתי לקבל הסמכה להיות אחות במקרה של מלחמה) שתמיד היה מכשיל אותי בכוונה בגלל שאני יהודייה ונאלצתי לחזור על הבחינות שוב ושוב. בפעם האחרונה בזמן הבחינה הוא שאל אותי שתי שאלות: האם אני הולכת לבית כנסת ומתי אני מתכוונת לעלות לארץ ישראל. אלה שאלות שהעידו על זה שהוא אנטישמי כי הן שאלות פרטיות ולא קשורות למקצוע שהוא לימד (רפואה).  

 

כאשר למדתי בשנה השלישית באוניברסיטה ב- 1972 בהיותי בת 19 התחתנתי עם יצחק יוחיליס שהיה אז בן 26 והשתחרר משרותו הצבאי. ב -1973 נולדה בתנו הבכורה – פנינה. אני עבדתי כמורה לאנגלית בבית ספר תיכון ליטאי ובעלי איציק (סבא איציק) עבד בתור רופא. ההחלטה לעלות לארץ הייתה לנו ברורה מאוד. באותה תקופה כל היהודים התחילו לעלות לארץ, ורצינו לנצל את ההזדמנות כל עוד השלטונות נתנו אשרות יציאה מליטא, כי לפני זה הם לא הרשו ליהודים לעלות לארץ.

 

ב- 1.4.1977 עלינו ארצה: אני, בעלי איציק, בתנו פנינה ואמי הודה. זה היה ערב פסח. צלמי הערוץ הראשון צילמו אותנו יורדים מהמטוס ומחכים לקבל תעודת זהות ישראלית בשדה תעופה. בערב במהדורת החדשות, הופענו בכתבה  על עולים חדשים "שיצאו מעבדות לחירות". בחצי שנה הראשונה בארץ גרנו במרכז קליטה באשקלון שהיה קרוב לים. למדנו את השפה העברית שלא הכרנו קודם, נהנינו מאוד מיופייה של ארצנו החדשה, טיילנו הרבה, הלכנו לים, הכרנו הרבה אנשים חדשים וטובים אשר איתם אנחנו בקשר עד היום.

אחרי זה עברנו לגור בתל אביב. בעלי איציק, עבד בתור רופא בבית חולים הדסה, ואני לימדתי בבית ספר.

 

בתאריך 1978 נולדו לנו תאומות – אילנה ואביבה – שהביאו הרבה שמחה למשפחתנו. המשכנו לגור בתל אביב עד 1990 ואז עברנו לרמת גן לדירה יותר גדולה. סבתא הודה התגוררה איתנו כל השנים, ונפטרה בדירתנו ברמת גן בשנת 1992. טיפלנו בה באהבה ומסירות אין קץ, עד יום מותה. וצילמנו גם סרט הנצחה אודות התלאות שעברה בחייה ובתקופת השואה – יהי זכרה ברוך. 

 

הבנות סיימו את בתי הספר שלהם, התגייסו לצבא ובהמשך למדו באוניברסיטאות כדי לקבל תואר ומקצועות. היום פנינה עובדת סוציאלית ויש לה שלושה ילדים (הנכדים שלי: איתי, הדס וליה). אילנה עובדת בבית משפט ויש לה בת מאי, ואביבה עובדת בחברת תרופות ולא מזמן נולדה לה בת, ליבי. כך שיש לנו עכשיו חמישה נכדים.  

 

לסיום, אני רוצה להגיד שההישג הכי גדול שלי בחיים, הוא המשפחה שלי! אני גאה בכל אחד מיילדי ומנכדיי. לדעתי, הצלחתי לחנך אותם להיות בני אדם טובים, ישרים, מתחשבים, אכפתיים שיודעים לכבד ולעזור לזולת. בנוסף, כבת לניצולי שואה, אני בטוחה שמי שניצח במלחמת העולם השנייה הנוראה – אלה הוריי היקרים לי מכל. למרות שהנאצים ניסו להשמידם ולכלותם, הם לא הצליחו. בזכות הוריי ששרדו כנגד כל הסיכויים, והצליחו להקים משפחה מחדש (לא מובן מאליו), היום יש לנו משפחה בישראל- דור המשך ציוני, תורם ומשגשג המכיל 12 נפשות. וכמו שאומר הפתגם- "במותם ציוו לנו את החיים". 

 

 

תשע"ו, 2016