מאגר סיפורי מורשת

ילדות בירושלים

נולדתי בשנת 1936 בירושלים, בשכונת הבוכרים. היינו שבעה ילדים. אבא שלי היה פועל בניין, אימא שלי הייתה עקרת – בית.

אני זוכרת שלא היה לנו בבית מה לאכול. בעל הבית של הבניין שלנו היה מוכר לנו מים. היו אז ממלאים מים בחביות עם ברז. המזון היה מאוד קצוב, מאוד מועט, היה הקצבה של מרגרינה וסוכר. זאת הייתה תקופת הצנע, שהייתה תקופה של צמצום במזון. מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים: 1949- 1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. אני זוכרת שהיו תלושים.

למדתי בבית – הספר "רוחמה", לא היו אז ילקוטים לתלמידות, כמו היום. היינו חוזרות, אני וחברותי, בסביבות השעה אחת אחרי- הצהריים לבית.

בגיל 14 התחלתי לעבוד, עבדתי במשק – בית, ובמלון- דוד המלך, הייתי חדרנית במשמרות. למדתי רק בבית – ספר יסודי, תיכון כבר לא למדתי. הייתי צריכה לפרנס את אימי ומשפחתי, כיוון שאבא שלי עבד בהר – הצופים והיה חוזר הביתה רק פעם בחצי שנה. אימא שלי הייתה לבד. היינו משפחה ענייה.

בימי המנדט הבריטי

הבריטים אז שלטו בארץ ואח שלי התגייס ללח"י. לח"י, אלו ראשי תיבות של "לוחמי חרות ישראל". זו הייתה מחתרת יהודית שפעלה נגד המנדט הבריטי, משנת 1940 עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. הלח"י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט. את המחתרת הקימו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהתנגדו להפסקת המאבק במנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. תקופת המנדט הבריטי בירושלים נמשכה כשלושים שנה, והשפיעה רבות על מהלך התפתחות העיר. במהלך התקופה קיבלה ירושלים מעמד של בירתה השלטונית של ארץ ישראל. השלטון הבריטי החליף את השלטון העות'מאני.

אני זוכרת שכל הזמן היה "עוצר" שהבריטים עשו, כדי לשמור על השליטה באזור. בירושלים שכנו מרכזי השלטון הבריטי ומספר רב של מטרות מושכות למחתרות היהודיות במאבקם כנגד ממשלת המנדט הבריטי ומדיניות הספר הלבן. פעולות המחתרות היהודיות בירושלים כללו, בין השאר, מתקפות כנגד משרדי הבולשת בירושלים, את פיצוץ מלון המלך דוד, שהיווה סמל לשלטון המנדט, תקיפת האצ"ל את בניין הצבא ומשרדי המפקדה במחנה "שנלר" בירושלים, ופיצוץ מועדון הקצינים (בית גולדשמידט), אשר שכן באחד מאזורי "בווינגראד" השמורים שבירושלים, שבו נהרגו 17 איש, בהם קצינים בכירים בבולשת. אני זוכרת שהיינו צריכים לחסות את החלונות כדי שלא יהיה אור בבית.

בשנת 1948 פוצצו את הבית שבו אני ומשפחתי גרנו. אח שלי, פנחס – אברהם נהרג. הוא היה רק בן 19. גרנו בבית הספר "תחכמוני" לאחר שפוצצו את ביתנו. גרנו שם שלושה חודשים, ואחר כך עברנו לשכונת בקעה. אני זוכרת שלא הייתה לי ממש ילדות, לא היה לי זמן למשחקים, כל הזמן עבדתי.

כאשר הגעתי לגיל 21 התחתנתי ועברתי לגור בשכונת רוממה שבירושלים, נולדו לי שבעה ילדים ויש לי כיום עשרה נכדים. בעלי היה קבלן ואני הייתי עקרת- בית כל השנים.

אסון במשפחתנו

נכדי, דניאל קדמי ז"ל מכפר-סבא נהרג במבצע "צוק – איתן". הוא היה ילד רביעי להוריו: תמר ובועז. הוא היה רק בן 18 בנופלו.

מבצע "צוק- איתן" התחיל לאחר שביוני 2014, מחבלים חטפו ורצחו שלושה צעירים יהודים בשומרון. התגבר אז ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע, שהיה ממוקד נגד החמאס באזור עזה. המבצע עצמו התחיל באוגוסט- 2014, בהפצצות מהאוויר ולאחר תשעה ימים נכנסו יחידות הצבא לרצועת עזה, לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור. משימות אלו בוצעו עד תום המבצע, בסוף חודש אוגוסט.

יחידתו של נכדי, דניאל, נשלחה להשתתף במבצע. הוא נפל עם עוד ארבעה חיילים, בקרב מול מחבלים שחצו את הגבול במנהרה ותקפו את עמדת השמירה שלהם באזור נחל-עוז. סמוך למעיין "שדמות-דבורה" בצפון, הוקם אתר הנצחה לחמשת הנופלים, הוא נקרא "בשביל החמישה" ומנציח את חמשת הנופלים בעמדת השמירה בנחל- עוז.

הזוית האישית

רבקה ביטון מתעדת את סיפורה של אסתר קדמי.