מאגר סיפורי מורשת

ילדות בירושלים שלפני קום- המדינה

נולדתי בשנת- 1943 בבית- החולים הדסה הר- הצופים.

הורי אימי גרו בעיר העתיקה, בשכונת "אשל אברהם", על יד שער שכם. הם קראו לשכונתם "שער שכם".

כאשר אימי הייתה בת- 6, פרצו הפרעות ביישוב היהודי בירושלים, היה זה בשנת- 1929, אנשים רבים נרצחו. קראו לפרעות הללו- מאורעות תרפ"ט,  שהיו סדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד הערבים תושבי ארץ- ישראל נגד היישוב היהודי בארץ.

פרעות אלו החלו ב-23 באוגוסט 1929. (במהלך הפרעות נרצחו- 133 יהודים ו־ 339 נפצעו, ננטשו ונחרבו יישובים וקהילות ברחבי ארץ- ישראל). סבי ומשפחתו הצליחו לברוח מהעיר העתיקה כשעל גופם רק בגדיהם, את ביתם ורכושם השאירו לפורעים. הם עברו לשכונת "שמעון הצדיק", בכביש העולה לכיוון הר- הצופים. הם חיו שם עד שנת- 1948.

בקום המדינה

בפרוץ מלחמת השחרור, בשנת- 1948, הייתי בת- 5. המלחמה התחילה יום למחרת הכרזת הקמת מדינת- ישראל, כאשר פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של מדינות ערב וחברות הליגה הערבית. הלחימה בפועל נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה הסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון עם סוריה.

אני זוכרת שהיינו צריכים לברוח מביתנו  ועברנו לגור בשייח'- באדר, שהיה כפר ערבי במערב ירושלים. לאחר המלחמה הפך האזור של הכפר לשכונת גבעת- רם ועל שטחו הוקמו מבני ציבור כגון בנייני- האומה ומלון- קראון פלאזה.

סבי נפצע במלחמה מפגז, וסבתי החליטה שהיא לא מוכנה לגור יותר בירושלים, והם עברו ליפו. כיוון שכך החליטו – הם הפסידו דירה בקטמון הישנה, שהבטיחו להם לפני זה.

מתולדות משפחתי וסיפורים דומים שעברו על אחרים כמוהם, ברור לי שאין לנו זכות לוותר על ירושלים. זוהי עיר ששאפו אליה כל הדורות והזכירו אותה בתפילותיהם ובשאיפותיהם. אנשים עלו ארצה כל השנים לא מאנטישמיות, אלא מאהבת ציון.

הערבים שבאו לארץ- ישראל מארצות ערב יחד עם גלי העלייה של היהודים, בחוצפתם אומרים שזוהי ארצם, משנים את ההיסטוריה, בהעלמת סממנים יהודיים מהר- הבית ומירושלים כולה ואומרים שלא היה בית- מקדש חלילה ולכן המקום לא שייך ליהודים.

הזוית האישית

אנו צריכים להיות נחושים, חזקים ולדעת לא לוותר, לא לערבים ולא לאומות העולם, שגם הם נושאים את עיניהם לירושלים: ללא ירושלים אין לנו את ארץ- ישראל!