מאגר סיפורי מורשת

שמי אירינה. כשההורים אומרים לילדים לא להגזים ילדים לא שומעים.

ככה קרה לי כשהייתי קטנה גרתי ברוסיה, במקום שנקרא סיביר. התנאים שם לא כל כך מתאימים לבני אדם: בקיץ חם מאוד, הטמפרטורות פלוס 40. זאת למרות שהקיץ קצר מאוד, רק כחודשיים. החורף מאוד ארוך ומאוד  קשה ומעצבן. טמפרטורה של מינוס 40 היא טמפרטורה רגילה וסבירה.

נולדתי בסיביר, בשנת 1957. באותו זמן לא היו הרבה משחקים לילדים, והילדים היו ממציאים אטרקציות לעצמם. כשהייתי בת עשר, החלטנו חברתי גלינה ואני לעשות טיול סקי לשמורת טבע שהייתה באי בתוך נהר מאוד רחב בשם יניסאי. זה היה באמצע החורף.

המרחק מחוף הנהר עד האי היה בערך קילומטר. יצאנו בבוקר מוקדם. הדרך הייתה קשה מאוד, הלכנו על קרח ושלג, ברוח וקור. כשהגענו לאי כבר התעייפנו אבל המשכנו לעומק היער. יער בסיביר זה משהו נוראי, בין העצים אין מעבר, כי מדובר בעצים גבוהים. הואדיות ביער עמוקים מאוד וגרות שם חיות רבות ושונות. היער בסיביר נקרא טיגא.

מצאנו מישור מאוד יפה ביער, והחלטנו לעשות שם הפסקה. אבל כשהתקרבנו לאמצע, השלג מתחת לרגליים שלנו התחיל להתפרק ואנחנו נפלנו לתוך הואדי לעומק שישה מטרים. מקלות הסקי נשברו וגם גלינה שברה רגל. היא בכתה ולא ידענו איך לצאת מהמצב הזה.

אבל זה סיפור על אהבה, אהבה של שתי חברותאחת לשנייה, אהבה לחיים – ולמרות הקשיים התחלנו לעלות חזרה מהואדי. זה היה מאוד קשה: השלג היה כמו כדורי קלקר, כמה שיותר רוצים לצאת מהמלכודת, ככה יותר שלג נפל עלינו. כשהיינו למעלה ומצאנו דרך הביתה, היה כבר חושך.

חווינו פחד לא נורמלי, שתי בנות קטנות בלי אמצעי קשר עם אנשים, בלי תקווה, בלילה בשלג ובקור. גם שמענו בעלי חיים שהתחילו לצוד. אבל זה סיפור על אהבה, ואבא שלי התחיל לחפש אותי. הוא היה מנהל אזורי של שמורת טבע וחיפשו אותנו כל הצוות, וגם מסוקים. פתאום אנחנו שומעים קול של בן אדם.

זה היה פקיד של שמורת טבע על סוס עם מזחלת. חזרנו הביתה ורק האהבה הגדולה של אבא הצילה אותנו מההגזמות שלנו.

הזוית האישית

סיפורה של אירינה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בבית הספר "אביטל" במרום גולן, בסיוע המורה המלווה חגית פרסטמן