מאגר סיפורי מורשת

שמי צילה מינקין, נולדתי בפורטלנד שבארה"ב, ב1956, ואני רוצה לספר סיפור מילדותי.

כשהייתי בת שתים עשרה, נסעתי בהסעה מאורגנת עם אחי, חברו, ועוד ילדים לטיול, להר הוד בפורטלנד אורגון. נסענו להר הוד כדי לעשות סקי.

כשהגענו, ראינו בשלג רצועות עם אדמה, זה היה מוזר, כי לרוב היתה שם כמות גדולה של שלג.  עלינו על הרכבל, והתחלנו לעלות לפסגת ההר. כשהגעתי לפסגה, התחלתי לגלוש למטה. נהניתי ממש, אבל פתאום נפלתי ולא יכולתי לקום, מה שהיה מוזר, זה שלא כאב לי בכלל, ולא הרגשתי כלום. לא ידעתי מה לעשות, אז פשוט חיכיתי שמישהו ישים לב אלי. למרבה המזל, סיירת הסקי ראתה אותי ובאה לעזור לי. הם שאלו אותי אם אני בסדר, ואמרתי להם "כן, אבל אני לא מצליחה לקום".  לא ידעתי מה קרה לי, כי לא הרגשתי כלום. הם הרימו אותי, ושמו אותי בסוג של  מזחלת. אחד  האנשים חיבר חוט מקדימה, והאחר מאחור, וכך הם גלשו איתי עד למטה. בדרך כשעברנו מתחת לרכבל הסקי, ראיתי את אח שלי ואת החבר שלו, אמרתי להם "אל תדאגו אני בסדר". בתחתית ההר היה צריף שבו חיכו הפצועים. הכניסו אותי לשם, ושמו לי סד לרגל.  חיכיתי במקום עד שכולם יסיימו לעשות סקי.

כשכולם סיימו, הנהג של האוטובוס הגיע, הרים אותי, ולקח אותי לאוטובוס. רק בנסיעה חזרה התחיל לכאוב לי בפעם הראשונה.  ילדה שישבה לידי אמרה לי "אני יודעת למה את מתלוננת, את כועסת שאת לא יכולה לעשות סקי בשאר העונה".  נעלבתי מזה, בגלל שבאמת כאב לי מאוד. הגענו לתחנה, ואבא שלי אסף אותי ואת האח שלי. באותה תקופה  לא היו טלפונים ניידים לכן,  אבא נכנס לתא טלפון ציבורי, והתקשר לאמא שלי, כדי לספר לה על הפציעה שלי. אחרי זה הוא לקח אותי לבית החולים, שם הורידו לי את הסד. הרגשתי הרבה יותר טוב, וכשעשו לי צילום, ראו שנשברה לי הרגל.  שמו לי גבס, והייתי צריכה להיות איתו חודש וחצי. אחרי שהורידו לי את הגבס, לא ממש רציתי לחזור לעשות סקי, זה פשוט לא היה לי נעים, והחזיר אותי לזיכרון מהפציעה שלי.

כשגדלתי התחתנתי עם קלייב ונולד לנו ילד. כשהתגרשתי ממנו, עברתי לניו יורק, כדי ללמוד על היהדות ולהתחזק יותר.

בשנת 1984 התחתנתי עם בעלי פסח ועברנו יחד לפארק היילנד שבניו ג'רזי. נולדו לנו חמישה ילדים, וכשהם גדלו, שלושה מהם עלו לארץ ישראל, ואני ובעלי החלטנו לעלות לארץ בעקבותיהם. כשהגענו לארץ התיישבנו בבית שמש יחד איתם.

אנחנו עדיין טסים, כל כמה זמן, לארצות הברית, כדי לבקר את הילדים, אבל שמחים מאוד על ההחלטה שלנו לעלות ארצה.

הזווית האישית

ציונה: היה לי כיף לשמוע סיפורים מסבתא, גיליתי הרבה דברים שלא ידעתי עליה. התוכנית באמת עוזרת ליצור קשר בין הדורות. היא לימדה אותי, שכדאי לי לבלות יותר זמן עם סבתא שלי, ושיש לה הרבה סיפורים מעניינים, שאני אוכל לספר לילדים שלי. הבנתי שההיסטוריה מאוד חשובה, וצריך להעביר סיפורים משפחתיים, מדור לדור.

סבתא צילה: נהנתי מאוד לחלוק איתך את החוויה הזו, ציונה. היה כיף להיות מסוגלת לעשות פרויקט עם נכדתי. אני אוהבת את הרעיון של נכדים וסבים, שעובדים יחד ולומדים יותר אחד על השני. באתי מעולם אחר מאוד, אז עכשיו יש לך מושג טוב יותר, על הרקע שלי. אני מרגישה שאנחנו חלק משרשרת של העם היהודי. בנוסף כל כך קל לעבוד אתך ופשוט נעים להיות בסביבתך.