מאגר סיפורי מורשת

בצד ימין מאחור, שוהם, האחות הבכורה במשפחה ולידה יאיר. בשורה התחתונה, מימין, שושנה, לידה, אני, שרה, בת שנה וחצי בלבד ולידי יעקוב. האח התינוק שלנו, שמת עם הימים עקב תנאי מחייה קשים, לא נמצא בתמונה, כי אמי נשאה אותו בידה. הוריי לא נמצאים בתמונה גם הם.

משום מה, שם משפחתנו שונה כשעלינו ארצה. אבי היה ממשפחת גלאי, ואמי לפני הנישואים, ממשפחת משעל. בעלייה, לא הבנו למה, שינו את שם המשפחה לאהרון , על פי שמו של סבו של אבי. כלומר סבא רבה שלי.

השנים הראשונות בארץ, ואיך הסתדרנו בצריף

עוד זיכרון נחמד שיש לי, הוא איך שהגיעו אלינו דברים – נפט, מים וקרח.לא היה חשמל. היה מגיע כל כמה זמן, שליח עם סוס ועגלה, והיה מוכר נפט, ששימש לבישול ותאורה. השליח היה מצלצל בפעמונו, וצועק:" נפט! נפט!"

גם ברזים עם מים זורמים לא היו בצריף. בתחילה היו מביאים מים ממרחקים בדליים, אבל מאוחר יותר הייתה באה מכלית, ומחלקת מים. בשבילנו, כילדים, זאת הייתה חוויה, והיינו צועקים בשמחה: "בא המים! בא המים!"

בהתחלה, גם מכירת הקרח הייתה כנ"ל. לאחר מכן פתחו מפעל לקרח. את בלוק הקרח היו מביאים עם ידית שיש לה שתי שיניים למטה, וככה היו סוחבים את הקרח הביתה. השתמשנו בקרח לקירור המים (בקיץ כמובן).

איך היה לנו אוכל בזמן הצנע והמחסור?

היה אז, מאוד קשה להשיג אוכל בארץ. האוכל כולו היה בתלושים (המזון ניתן בתקצוב, לפי מספר הנפשות במשפחה), וזה אף פעם לא הספיק. לא רק לנו, אלא לכולם.אימא שלי, שהייתה אישה מאוד מוכשרת ונועזת, מצאה דרך לספק לילדיה אוכל, למרות שהיה המזון בתלושים, והמשכורות היו מצומצמות. כדי שיהיה חלב וגבינות, היא קנתה עז. כדי שיהיה מספיק ביצים, גידלה אפרוחים שעם הימים הפכו לתרנגולות והטילו ביצים. בנוסף, אחותי הגדולה, שוהם, הייתה מומחית בגידולי האדמה. היא הייתה מגדלת שעועית, דלעת, במיה, ופול, והיה לנו עץ ענבים. את הדברים האלה אני זוכרת כזיכרונות טובים ויפים.

כמו שאמרנו, בגלל שלא היה מספיק חלב וגבינות בביתנו , אמי קנתה עז, שתביא לנו חלב, וממנו נכין גבינות ומזון. אנחנו מאוד אהבנו אותה, וקראנו לה "יפה. כשמה כן היא. היא הייתה לבנה כמו השלג, נחשבה לילדה במשפחה, והיא פונקה מעל ומעבר. היות ולא היה מקום בצריף, ליפה לא היה איפה להיות כשהיה גשם וקר, אז התקינו פחון צמוד לצריף.

פעמיים ביום אני ואחיי היינו מוציאים אותה לשדות לרעות. כשהיינו באים להוציא אותה, היא הייתה מקבלת אותנו בשמחה, כי היא ידעה שהיא הולכת לאכול . היו שם שדות ומרחבים מדהימים, והיא הייתה זוללת במלוא פה. תנובת החלב שלה הייתה מצוינת וטעימה. כאשר סיימה לאכול, הייתה גוררת אותנו בעצמה הביתה, כאילו שהיא אומרת "שבעתי, אפשר לחזור". יפה הייתה כמו חיית המחמד שלנו.

חטיפי הבית ששימשו פרנסה לאנשים

היו אנשים, שהיו מכינים בבתיהם חטיפים שאפשר להכין בבית (למשל: בוטנים מטוגנים, גרעינים וכל מיני ממתקים ביתיים). היו הולכים עם מגש גדול ומסדרים עליו את החטיפים, ואז היו יוצאים לרחוב וצועקים "בוטנים! גרעינים! ממתקים!". למרות שגם בלי שהיו צועקים הריח היה מתפשט לכל עבר. אם מישהו היה רוצה לקנות, הם היו לוקחים כוס מידה, ממלאים אותה בדברים שהקונה רוצה, מגלגלים קונוס מנייר, ושופכים לתוכו. המנה הזאת לא הייתה בריאה בכלל, אך לאכול כזאת זה היה חוויה טעימה ומשמחת.

נאומו של בן גוריון 

זכור שבגיל 5 וחצי בערך, בשנת 1954 בערך, אמרו לנו שבן גוריון יבוא לנאום. בזמן הזה לא היה טלוויזיה, והיה אפשר לראות אנשים שלא ראית בגודל טבעי, רק בתמונות. בן גוריון נחשב אז לדמות מאוד נערצת, שהרי בזכותו יש לנו מדינה. בן גוריון בא עם מלווה אחד, בלי שום פמליה, ואנשים כמובן התאספו בשדה כדי לשמוע אותו. הוא לא השתמש בשום מכשיר שיגביר את קולו. לא רמקול, פשוט בקול טבעי. הוא ממש נמוך קומה, והתלבש מאוד צנוע בלבוש חאקי. אי אפשר היה לראות אותו. אחד מהצופים הלך לביתו להביא ארגז, ובן גוריון עמד על הארגז, וככה היה ניתן לראות אותו .

הזיכרון היה באמת חוויה, למרות שלא כל כך הבנתי היות והייתי קטנה, אבל הבנתי שאנחנו בזמנים קשים.

השנים הראשונות בבית הספר – והמעבר לגבעתיים

התחלתי ללמוד בבית ספר בגיל שש וחצי בבית ספר דתי. שלוש שכבות גיל למדו באותה כיתה (א', ב' וג') מפני שלא היו מספיק מבנים. בסקיא זה היה לא כל כך בטוח לגור (אז היו בלילות נחשים, וחיות מזיקות, התנים ייללו בלילות והפריעו לישון.) לכן, כשהייתי בסוף כיתה ג', עברנו לגור בגבעתיים, בין השאר גם מפני שאחותי שוהם גרה שם, והייתה אמורה ללדת בקרוב את בתה הבכורה, ורצינו לגור קרוב אליה כדי לתמוך בה. אחרי שבתה נולדה, הייתי בת 10. בגלל מצב כלכלי, שוהם הייתה צריכה לעבוד הרבה שעות ואני טיפלתי בילדה שלה אחרי הלימודים. מאוד אהבתי אותה, וכבר אז ידעתי שארצה לעסוק בילדים וחינוך כאשר אגדל.

משחקי ילדות

היינו משחקים במשחקים שונים מחוץ לבית. אחד המשחקים היה קליעה עם סכין.

קליעה עם סכין -הוראות למשחק

מספר משתתפים – 2מקום – בחוץ, במקום עם אדמה קצת רטובה.

הוראות משחק:לוקחים סכין שכבר לא משתמשים בה, ומציירים אתה מלבן גדול באדמה.מחלקים את המלבן לשני חלקים בערך שווים, כל משתתף רושם על אחד החלקים את שמו.

המשתתף הראשון עומד על קו החיתוך, וזורק את הסכין לשטחו של המשתתף השני, אם הסכין ננעצה באדמה, מסמנים עיגול סביב הנקודה בה היא ננעצה , והשטח הזה שייך לזורק. ואם לא , התור עובר למשתתף הבא. מי שיש לו יותר שטח אצל חברו, הוא המנצח.

חתונה

למדתי ועבדתי בתור בחורה צעירה, בשנת 1971, ובעבודה הכרתי חברה, שמרדכי, (בעלי כעבור כמה חודשים) היה קרוב משפחתה. את מרדכי הכרתי באירוע משפחתי אצל חברתי. מרדכי עלה לארץ בשנת 1953, כאשר היה בן שש, וגר בקריית שמונה. הוא בן למשפחה בעלת עשרה ילדים. בקריית שמונה הוא גר עד גיל שמונה-עשרה, ואז עבר לחולון היות וכל שאר משפחתו גרה בחולון. סבתא של מרדכי , אסתר, הגיעה לגיל מאה וחמש עשרה, והייתה גם עד גיל כזה מבוגר, אישה בריאה לחלוטין, שלא ראתה בחייה רופא. היא נפטרה אך ורק עקב נפילה שגרמה לשבירת האגן. נגרם סיבוך, ומפני שביתת רופאים, היא לא טופלה כראוי, רותקה למיטה ונפטרה כעבור כמה זמן.

ועכשיו לעניינו. באותו האירוע, מרדכי שאל את חברתי: "היא פנויה, החברה שלך?" "כן" היא ענתה לו. אחרי האירוע, מרדכי מספר לי, שאמר לעצמו כבר אז "זאת, זאת תהיה אשתי"! למחרת הוא התקשר אליי, התחלנו לצאת, וכעבור תשעה חודשים נישאנו אחד לשני, בשנת 1971. ונולדו לנו שני בנים : משה – ב1972, ועופר – ב1974.

שרה ומרדכי חתן וכלה

גננת בגן משלי!

בספטמבר 1979 חלומי התגשם ופתחתי גן משלי. אחרי שלוש שנים שעבדתי בגן שלא היה שייך לי. הייתי בת שלושים. נהניתי בגן הזה מכל רגע, ואהבתי אותו מאוד.

בגן שלי, עם סופגניות שהכנתי בעצמי

›בשנת 1985 סגרתי את הגן עקב צורך להחליף את מיקום הגן לעתים קרובות, היות והמקום היה בשכירות. הלכתי לעבוד כמורה מחליפה, ולאחר מכן, עבדתי בתור גננת שכירה.

פורים בגן

אהבתי מאוד ילדים, ולכן בכל מסגרת עבודה שהיו בה ילדים, נהנתי. עקב תאונת בית, נפלתי במדרגות, מצבי הבריאותי הידרדר, והפסקתי לעבוד .

הנכדות שלי – הגן הפרטי שלי

›עופר התחתן עם ליאת קופר ב-2002 וב- 2003 נולדה לי נכדה ראשונה, בת של עופר, ושמה נקבע להיות שלו. ומאז, הייתי כמו הגננת הפרטית שלה כשהייתה תינוקת. טיפחתי אותה, והיא שהתה אצלי בבית הרבה, עד כדי כך שהייתה טוענת שיש לה שני בתים – אחד עם ההורים ואחד עם סבתא וסבא. ב- 2008 נולדה לי נכדה נוספת, אחות לשלו, ושמה מיכל. עד היום הקשר ביני לבין שלו הוא קשר מיוחד, וכך ביחד תיעדנו את הסיפור הזה. כל כך רציתי שיהיו לי בנות, וחלומי התגשם.