מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה רוזנברג, נולדתי בעיר קוסטה למברו באיטליה, עליתי בגיל שלושה חודשים לארץ בספינת המעפילים בשם "טיטנה" לפרדס חנה. אני ילדה לניצולי שואה ויש לי אח בשם שלמה.

בגיל שנה עברו הוריי להתגורר בכפר בשם בית דגון ששמו היום בית דגן. בכפר היינו כמו משפחה. גרנו בבית ערבי נטוש מאז מלחמת השחרור. הכפר היה מאד קטן וכל האנשים הכירו אחד את השני, כל הילדים שיחקו ביחד. בבית התגוררנו עם עוד משפחה נחמדה מאד, הבית חולק לשניים, כל משפחה קיבלה שני חדרים, וחברתי הטובה עד היום היא הילדה של המשפחה שאיתה חלקנו את הדירה.

בבית הייתה גם מרפסת גדולה חצויה לשניים. צד אחד היה של משפחתי והצד השני היה שייך למשפחה השנייה, השירותים והמטבח היו ביחידה נפרדת. בבית לא היו תנורים ואם הינו רוצים לאפות לחם ועוגות הינו צריכים ללכת למאפיה כדי לאפות.

אבא שלי היה מייצר במו ידיו בלוקים: הוא היה שם בתבניות גדולות מלט ומים ולאחר מספר ימים כשהחומר היה מתייבש היו נוצרים בלוקים. אבא שלי עבד בפרדס וקטף תפוזים, הוא גם אהב לשתול בגינה של הבית עצים מסוגים שונים וצמחים. אני זוכרת שאבא שלי גם בנה ערסל בין שני עצים בפרדס שאהבנו כילדים להתנדנד בו. אימא שלי הייתה עקרת בית, היא הייתה מבשלת ותופרת בגדים, היא רצתה להישאר בבית ולשמור עלי ועל אחי.

בתקופת הצנע היו לנו תלושים לקנות מוצרי מזון, הקציבו לנו סכום כסף ואתו היה צריך להסתדר ולקנות דברים. אני זוכרת שאימא שלי הייתה קונה בעיקר מוצרי יסוד כמו קמח, שמן וסוכר. אני זוכרת גם שהיינו אוכלים לחם וגבינה שאימא שלי הייתה מכינה בבית בעצמה. בחצר הבית גידלנו תרנגולת שהטילה לנו ביצים, עז שנתנה לנו חלב, אפרוחים, כלב וחתולים.

בכיתה ה' הוריי יכלו להרשות לעצמם לעבור דירה לשיכונים, דירה הרבה יותר מרווחת וגדולה. בתיכון למדתי באורט רמלה כלכלה ובישול, ובכיתה י' עברנו לחולון, בה אני מתגוררת עד היום. באותה תקופה, אבא שלי החל לעבוד בתל אביב בחנות בדים. עבדתי מספר שנים כפקידה ולאחר מכן עבדתי בבנק.

בשנת 1969 הכרתי את בעלי, בני רוזנברג, התחתנו וכעבור זמן קצר נולד בני הבכור שמוליק. ולאחר מכן לא חזרתי לעבוד אלא נשארתי לגדל את ילדיי. לאחר מספר שנים נולד לי בן נוסף בשם דדי ובת בשם ורדית.

הזוית האישית

סבתא חנה: היה לי ממש כיף לעבוד על עבודה זו מכיוון שלמדתי יותר על חייה של סבתא שלי שגיליתי שהם מאוד מעניינים.