מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותה של לאה ברן בצל האנטישמיות

אני וסבתי בבת המצווה שלי
סבתי ליד העץ בחצר בית הקיץ שלהם
סבתא לאה ברן מספרת על חייה בפולין בצל האנטישמיות

אני ליבי צפיר, ולסבתא שלי קוראים לאה ברן והיא רוצה לשתף ולספר על זיכרונות ילדותה וכיצד הרגישה עם האנטישמיות בפולין כשהייתה קטנה.

סבתא לאה בירן מספרת:

"הסיפור שלי מתחיל בפולין, ביום בו נכנסתי לכתה א', יום מרגש לכל ילד והאכזבה הייתה גדולה. נכנסתי לבית ספר עממי רגיל, לא בית ספר יהודי, מאחר ובית הספר היהודי היה רחוק מהבית שלי. הורי שהיו שומרי מסורת דיברו עם המנהלת על מנת לשחרר אותי משיעורי הדת, מאחר שאני יהודייה. בזמנו לא ידעתי בדיוק מה פירוש יהודייה. המנהלת התנגדה לבקשה מאחר וזה לא היה מקובל. אז הורי רק ביקשו שלא אצטרך לקרוע ברך בתפילה ולא להצטלב, לבקשה זאת לא הייתה התנגדות.

את שיעורי הדת היו מעבירות נזירות, הן היו מספרות סיפורים ומעבירות את השיעור בצורה שדי עניינה אותי, למרות שהכול היה זר לי. באחד השיעורים הנזירה הביאה תמונה גדולה של איש בשמלה לבנה צלוב על צלב, תמונה שדי הפחידה אותי, בזמנו לא ידעתי שזה האלוהים של הנוצרים בשם ישו. והנזירה שאלה את הכתה, "מי יודע מי הרג את ישו?" הילדים אמרו בקול "היהודים" וכל העיניים הופנו אלי. עד אז לא ידעתי שחושבים שאני הרגתי מישהו, קמתי וברחתי מהכיתה בבכי. לא יודעת מה היה שם, אבל כנראה הנזירה הודיעה למנהלת שברחתי והמנהלת שלחה אחרי כמה בנים מכיתות גבוהות יותר והם רדפו אחרי עד שהשיגו אותי, התנגדתי, לא רציתי לחזור ואז היכו אותי וגררו אותי חזרה לבית הספר.

לא נכנסתי כבר לכתה כי זה היה השיעור האחרון, אימא שלי באה לאסוף אותי והיה ויכוח גדול עם הנזירה והמנהלת, אבל הם בעיקר האשימו אותי שברחתי והתנגדתי לחזור. הם אמרו שכל עוד אני בבית הספר אני באחריות שלהם. וחיבת  להישמע לדרישות שלהם. אימא לקחה אותי הביתה ומאז לא רציתי ללכת לבית הספר, אבל לא היו לי הרבה ברירות.

כמה ימים לאחר מכן יצאתי מהבית שלי לרחוב וראיתי חבורה של בנים רצים לכיווני (אני לא יודעת אם אלה היו אותם בנים שהיכו אותי או אחרים) הם רצו לכיווני וצעקו "יהודייה מסריחה" הסתכלי עליהם והם זרקו עלי לבנה גדולה ופגעו לי בעין, החל לרדת דם, בכיתי ורצתי לכיוון הבית, השכנים בקמה ראשונה מיד הכניסו אותי לביתם וקראו לאימא שלי (גרנו בקומה שלישית). אימא מיד לקחה מונית ונסענו לבית חולים כשהמגבת על העיניים והראש שלי והיא מלאה בדם. בבית החולים טיפלו בי, חבשו לי את העין ואמרו לבוא לביקורת עוד שבוע כדי להוריד את התחבושת ולקבוע תור לניתוח, לטענתם אם לא אעבור ניתוח אשאר פוזלת.

נסענו הביתה ואימא שלי אמרה לי שניסע ללאסק (כפר בו היא נולדה) לרופא הכפר שהוא הדוד שלי על מנת שהוא יבדוק אותי. אימא שלי לא סמכה על הרופאים בבית חולים מחשש לאנטישמיות. ואכן היום הבא היה יום שמחה עבורי, למרות שהעין שלי הייתה חבושה. לא הלכתי לבית הספר שזה היה בונוס עבורי. נסענו ברכבת ומאוד נהניתי. נסענו גם לדוד שמאוד אהב אותי. כשהגענו הוא נתן לי לאכול פירות ושוקולדים וכמובן שגם הוריד את התחבושת ובדק אותי. הוא אמר שאין צורך בתחבושת הזאת ושהכול נראה בסדר. נתן לאימא שלי משחה שתשים לי על העין במשך כשבוע ואמר שנבוא אליו שוב. אכן הסיפור הזה נגמר בטוב. לא נותחתי ואני לא פוזלת. היה לי סימן כמה שנים בתוך העין וליד  העין. אבל עם השנים הסימן נעלם, כאילו לא נפצעתי ולא קרה כלום.

בילדותי ליד העץ בחצר בית הקיץ שלנו

תמונה 1

שני המקרים האלה הטביעו בי חותם ואני זוכרת אותם כאילו קרו לי היום. את המכות והשנאה שראיתי בעיניים של הילדים האלה שפגעו בי. באותם ימים כבר הורי טיפלו במסמכים על מנת לעלות לארץ ישראל.

כשנה אחרי כן עלינו ארצה בתאריך 15/05/1957.- יום שזכור לי כיום שמח. אני זוכרת, שאחרי שהתמקמנו בבית שקבלנו ברמת השרון. כשיצאתי החוצה, הרגשתי שאני יכולה לטייל וללכת בלי פחד שיפגעו בי. זאת הייתה הרגשה של התעלות."

הזוית האישית

ליבי צפיר: אני הייתי רוצה להודות לסבתי על כך שהשתתפה וסיפרה את הסיפור שלה ועל כך שהיא תמיד אוהבת מכילה ותומכת. אני מאחלת לה שתמיד תהיה בריאה ומאושרת. אני וסבתי נהנו לעבוד ביחד ולדבר כמו תמיד כי היחסים בנינו גם מאוד טובים ואנחנו נהנות להיות אחת עם השנייה לשתף ולדבר.

סבתא לאה: העבודה החזירה אותי כמה שנים אחורה, למקומות כואבים, אבל יחד עם זאת מאוד שמחתי לספר את הסיפור ולשתף את הנכדה שלי במה שעבר עליי. אני מקווה שהנכדה שלי הבינה איזה מזל יש לה שהיא נולדה ומחונכת במדינת ישראל, שזו המדינה שלנו. אני מאחלת לשתינו שתמיד נוכל לבלות ולהנות אחת מהשנייה בבריאות אהבה פירגון ושתמיד נקבל בשורות טובות.

מילון

לאסק
לאסק (בפולנית: Łask) היא עיירה בפרובינציית לודז' שבפולין, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”"כשיצאתי החוצה, הרגשתי שאני יכולה לטייל וללכת בלי פחד שיפגעו בי. זו הייתה הרגשה של התעלות."“

הקשר הרב דורי