מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה. אחרי מלחמת העולם השנייה ההורים שלי נדדו במדינות אירופה ולא ידעו היכן להשתקע.

נולדתי במהלך אותם נדודים בהולנד ואז החליטו ההורים שאין טוב מארץ ישראל. במאי 1949 הגענו באנייה לנמל חיפה עם שתי מזוודות ושני תינוקות-אחי ואני, והתמקמנו בבית נטוש בשכונת חליסה הערבית שננטשה במלחמת השחרור. השכונה הייתה כנראה שכונה מבוססת והייתה סמוכה למסגד גדול.

קיבלנו שם חדר אחד באגף של בית גדול ואבא שלי בנה במו ידיו תוספת של מטבחון ושירותים ומקלחת. זה היה עבורי עולם ומלואו. גידלתי בחצר יונים  וצבים וגם היה לי כלב חמוד אך יותר מכל היה הקשר הקשר עם ילדי השכונה: ילדים של עולים חדשים מכל מיני ארצות.

היו עולים מפולין, מרומניה , גרמניה, עירק. זה היה מפגש תרבותי. כילדה קטנה  התחברתי לילדי השכונה, בילינו יחד בטיפוס על עצים, מחנות קיץ מאולתרים, ואני זוכרת ילדות נהדרת. הרבה בילויים בטבע. היום במבט לאחור, ידוע לי שהיו מריבות בתוך המשפחות שחוו קשיי קליטה וכן מריבות בין השכנים על רקע תרבותי. לכולם היו בעיות כלכליות אך הייתה גם שמחת חיים.

השתתפנו בשמחות של השכנים, בחתונות שנערכו בחצרות הבתים, אותם אירועים שרובם נעלמו מחיינו היום. בהיותי כבת עשר החליטו ההורים לשפר את הדיור ולעבור לשכונת נווה שאנן בחיפה. מבחינתי היה זה משבר אישי גדול. נפרדתי מחברי לכיתה, הגעתי לשכונה קצת מנוכרת. לקח לי זמן להתקבל לקבוצה חברתית בכיתה החדשה. כל מעבר וניתוק הוא משבר מסוים לכל אחד, אם למבוגר או לילד.

חשוב לדעת לקבל את הדברים ולראות את הצד החיובי ולמצות את היכולות כדי לבנות ולהיבנות בכל מצב.

כנראה שהכל אפשרי אם נחושים….

הזוית האישית

סיפורה של לאה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "העמק המערבי" ביפעת בסיוע המורה רומן בן צלן