מאגר סיפורי מורשת

שמי עפרה רוז הכהן, נולדתי בתאריך 30/12/1941. שם הוריי: נחמה ואברהם רוז. בעיסוקי המקצועי הייתי מורה ומרצה באוניברסיטה העברית. אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

כשעפרה (סבתא) הצילה את אחותה

משפחתי עברה מירושלים לחיפה בשנת 1948. הייתי בת שבע כשזה קרה, הרגשתי אחראית על אחותי הקטנה ממני בשנה וחצי (בת 5.5) והחלטתי לקחת אותה לטייל. לא ביקשתי רשות מההורים שלי וגם לא הרגשתי צורך לבקש זאת.

מן הבית שלנו שהיה במקום הגבוה של הכרמל, שממנו אפשר להשקיף על כל חיפה ועל הים – שם ירדו מדרגות תלולות מאוד עד העיר התחתית של חיפה. למדרגות האלה לא היה מעקה (היום יש). בצד השמאלי שלהן הייתה גדר אבנים לאורך כל המדרגות והיו שם גם רקפות. הגענו לנקודה מסוימת בה היו מספר בתים שהיו בנויים בסוג של תהום מתחת למדרגות. הגג של הבתים האלו היה יותר נמוך מהמדרגות.

תלמה אחותי נשענה על גדר האבנים מצד שמאל כדי לקטוף רקפת ושמה את היד על אבן גדולה שהתחילה להתנדנד. האבן התחילה להדרדר למטה. חצי הגוף העליון של אחותי תלמה נטה לכיוון האבן והתהום, כשהראש של תלמה נוטה לכיוון התהום. אני נבהלתי מאוד והתחלתי למשוך אותה בטירוף לכיווני (כיוון המדרגות). פתאום התחלנו לשמוע צעקות מן המרפסת של הבית שהיה בנוי ליד התהום ובעומקו, והנה הופיעה אישה צווחנית שפתחה בצעקות איומות עלינו: " מה אתן עושות פה?! למה אתן פה?!…"

במקום לעזור לנו היא עמדה ושאגה עלינו. אני המשכתי לחלץ את תלמה הרחק מהאבן שהידרדרה, עד ששתי הרגליים שלה התייצבו על המדרגות וכך היא ניצלה.

וזה זיכרון ששתינו נזכור לתמיד…

תקרית שאירעה עם השכנים שלנו שגרו בכפר הערבי דיר-יאסין

ארץ ישראל הייתה תחת שלטון בריטי, משפחתי גרה אז בירושלים, בגבול של קריית משה והכפר הערבי דיר יאסין.

כשהייתי בת חמש הייתה לי מטפלת ערבייה מצוינת מן הכפר הערבי השכן, שקראו לה חביבה. יום אחד בא ידיד של המטפלת עם אוטו שחור והזמין אותה לנסוע לים המלח כשגם אותי הזמינו (כאן המקום לציין שבחברה הערבית אסור לבחורה להיפגש עם בחור לפני האירוסין).  היא הסכימה, גם אימא שלי הסכימה, ואז אחותי הצעירה ממני בשנה וחצי (בת 3.5) ביקשה מאוד להצטרף. אימא אמרה לה ללכת לחדר ולהביא צעיף, ועד שהיא חזרה אנחנו כבר היינו באוטו בדרך לים המלח (במשך שנים אחר כך אחותי עדיין האשימה אותנו ברמאות).

כשחזרנו מים המלח אחרי הצהריים, נדהמנו לראות שסביב הבית עומד קהל עצום של אנשי הכפר של חביבה כשבראשם אביה ואחיה, עם מבטי זעם בעיניהם ומקלות בידיהם. הם רצו לפגוע בה כי היא עשתה דבר אסור.

התערבותו של אבא שלי שהזעיק את המשטרה הבריטית הצילה את המצב. הוא עשה סולחה בין חביבה למשפחתה והכפר שלה. הם הבטיחו שלא יפגעו בה, אבל לאחר התקרית הזאת חביבה לא הורשתה לצאת ולעבוד מחוץ לביתה זה היה עצוב מאוד בשבילנו.

הזוית האישית

נעמי: נהניתי מאוד ולמדתי דברים חדשים על סבתא שלא ידעתי והיה נחמד להכיר אותה לעומק.

עפרה: נהניתי לעבוד עם נעמי והתחברנו לעומק.