מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי לואיז עייש נולדה ב1932 בעיר נאבל שליד הים.

במקור היא נקראה זאיזה על שם סבתא שלה. בצרפתית – לואיזה שפרושו יהלומים. היא היתה ילדה בכורה לסבא רבא יחיא ( חיים) וסבתא רבא פורטונה ( מזל), שהיו הורים קשיי יום.

סבא היה סנדלר בשוק אל ברלא 1 – שוק הנעלים . בחנות האחרונה, לפני הכניסה לשכונה המעורבת של יהודים וערבים, ומעט נוצרים וצרפתים שבאו לנפוש וקבעו את ביתם שליד הים כבית קבע בימי קיץ חמים.

סבא היה מתקן נעלים, בני עשר ועשרים שנה. מרצע בידו, חוט ומחט גדולה, שמותחת בחוזקה את העור, ותופרת את חלקי הנעל.

הוא היה יושב על הרצפה ברגליים משולבות, לבוש בגלביה אפורה. מדי העבודה שלו הוכתמו בכתמי האתמול בשמן העור, ורגליו יחפות ועל ראשו כובע קסקט הפוך, שלא יסתיר את הנעל הבלויה, שטפל בה במסירות. כך יום יום תיקן נעליים, לכל השכונה, ואם התמזל מזלו היו רוכשים ממנו נעלים חדשות שהיו מונחות על ארגז עץ כמו בחלון ראווה. בסוף היום היה קונה לחם טרי מהמאפיה, קצת עדשים יבשות, וממהר לאשתו היקרה, להכין איתה מרק עדשים מזין עם כיכר לחם.

סבתא רבא שלי, הייתה יושבת בחצר המשותפת לה ולשכנים הערבים, מכבסת בגיגית כביסה מפח גדול, וסבון מריח בריח יסמין, את כל הבגדים והמצעים. וכשסבא הגיע, מיד הפסיקה את העבודה והניחה על פתיליה חמה, סיר מים ועדשים ירוקות בתוכו. לעיתים התמזל מזלו וסבא היה קונה דג מהשוק, וצולה אותו עם שום לימון.

סבתא שלי בת השלוש, הייתה בבת עיניהם.  היא היתה ילדה שמנמנה עם צמות גדולות, שמכסות שתי לחיים גדולות. סבתא שלי נהנתה להיות בת יחידה, וקיבלה אהבה גדולה, מכל השכונה. סבתא מספרת שכשאמא שלה חלתה, השכנה הערבייה נהגה להאכיל אותה, יחד עם בנותיה כאילו שהייתה שלה

לאחר מכן נולדו שלשה אחים לסבתא, והמשפחה גדלה. וסבא היה צריך לעבוד קשה יותר, והימים התארכו והארוחה איחרה להגיע. עד שסבא בא מיום העבודה וקנה בפדיון היום, את העוף לשבת, הלחם לבוקר, והקטניות ליום חול. וכך הימים עברו עד שהגרמנים  הגיעו לטוניס בשנות הארבעים והחלו לרדוף את היהודים.

סבתא מספרת שרב הקהילה היה עובר מבית לבית, כדי לאסוף כסף או זהב, בשק אורז, כדי לשחד את קצין העיר שישמור על היהודים. כשהגיע לבית של סבתא, לא היה כסף לתת ולא תכשיטים, סבתא רבא שלי נתנה מטפחת ראש ממשי, שקיבלה מקרוב משפחה שהגיע מצרפת. את השק נתנו לקצין של העיר וביקש ממנו לשמור על היהודים.

סבתא מספרת שאמא שלה הייתה כל כך דתיה שכל חייה עטפה את ראשה במטפחת, ולבשה שמלה שמכסה את כולה עד הצוואר. וביום שהייתה הולכת למקווה, הייתה ממהרת לחזור הביתה בסתר, ואם מוסלמי היה רואה אותה הייתה חוזרת וטובלת שוב.

סבתא גדלה בבית מאוד עני ושמח, וסיפרה שכשהייתה מגיעה מבית הספר, אמה הייתה נותנת לה קוביית סוכר, כממתק אך ורק לה. הקשר עם השכנים הערבים, היה קשר טוב, עד שהגיעו הגרמנים.

בשנת 1955 עלתה סבתא יחד עם משפחתה לישראל.

הזוית האישית

הסבתאלואיז עייש, והנכדה ליהיא, השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר הרב תחומי  עמק חרוד בשנת תשפ"א 2021