מאגר סיפורי מורשת

כשהיינו ילדים

שמי אינה. נולדתי בעיר חארקייב שנמצאת באוקראינה בשנת 1952. בשנות ה-50 של המאה – 20 לילדים לא היו הרבה צעצועים ומשחקים וילדים יצרו הרבה מאוד צעצועים בעצמם. בנות כמובן אהבו לשחק בבובות. הן היו תופרות  להם בגדים ומכינות בתים של בובות מקרטון, בד ופלסטלינה. בתקופה ההיא היה קשה מאוד לקנות בגדים לילדים בחנויות, לכן הסבתות היו תופרות  בגדים לילדים.

כאשר ההורים היו בעבודה ילדים הלכו לגנים. גני ילדים לא היו דומים לגני הילדים בישראל. שם אנחנו בלינו את רוב זמנינו. אחרי הגן בגיל שבע הלכתי ללמוד בבית הספר. אהבנו מאוד את החופשים.החופש הכי ארוך היה בקיץ והוא נמשך שלושה חודשים. בחופשה הארוכה הזאת הייתי נוסעת למחנה קיץ ולפעמיים הייתי נוסעת ביחד עם המשפחה לים. כל השנה  חיכית לחופש הזה בחוסר סבלנות. עד יום הזה אני זוכרת כמה נהנתי.

נוסף לכך אהבתי במיוחד את חופשת החורף שבה חגגנו "נובי גוד". כבר בחודש דצמבר היו מקשטים את העיר בעץ האשוח מכוסה בכל מיני צעצועים יפים, ממתקים,פרות. לילדים היו מחלקים מתנות עם ממתקים. במועדונים ותאטרונים היו הצגות ומופעים מיוחדים. אני אהבתי מאוד לצפות בהצגות ואפילו לקחתי חלק כשחקנית באחת מהן.

אבל הכי מהכל בילדות אני אהבתי ממתקיי שוקולד. הוא היה יותר יקר והורי לא יכלו להרשות לעצמם את הממתק הזה. במקום זה סבתא שלי אפתה עוגות עם טעם שוקולד טעימות מאוד. עברו הרבה שנים ועד עכשיו אני זוכרת את הריח והטעם שלהם.

בילדותי הייתי מעבירה רוב הזמן זמן עם החברים שלי. היינו משחקים בחוץ במשחקים שונים (חבל, קלסיקה, צבעים, כדור) היינו מספרים אחד לשני סיפורים מעניינים וגם אהבנו לקרוא ספרים. אחרי הצהריים הלכנו  לחוגים בתאטרון, התעמלות אמנותית, אפילו הייתי קפטנית של קומדי קלוב.

בחורף כאשר ירד שלג שיחקנו בחוץ. היינו זורקים כדורי שלג, בנינו חומות משלג, גלשנו על סקי ומגלשיים. היינו חוזרים הביתה עייפים וקפואים, אבל שמחים ומאושרים.

כמובן שכמו לכל ילדים גם לי חגגו ימי הולדת. הוריי הזמינו  הרבה חברים. כולם היו מכינים כל מיני הפתעות ומתנות ואנו ביחד עם כל המשפחה היינו מכינים את הכיבוד. הורי העניקו לי מתנה יקרת ערך בשבילי. בדרך כלל איזה שמלה חגיגית ויפה. אנחנו רקדנו שרנו וצחקנו. היה שמח מאוד!

בבית הספר הייתי מצטיינת וההורים שלי היו מקבלים תודות מהמורים שלי. הייתי משתתפת באולימפיאדות במתמטיקה ושפה. בבית הספר למדתי 10 שנים וסיימתי בשנת 1969. זה היה תקופה הכי טובה ומעניינת בחיי.

חגיגיות   

סבתא אינה מספרת על החגים שחגגה בברית המועצות.

החג הכי אהוב היה נובי גוד. העוד לפני חג עצבנו וקשטנו את עץ האשוח, דאגנו לקנות הפתעות לקרובי משפחה ולחברים. בחצות הלילה שתינו שמפניה בירכנו אחד את השני לכבוד שנה חדשה, בקשנו משאלות, הבאנו אחד לשני מתנות.

חג נוסף שסבתא שלי אהבה במיוחד היה 9 למאי – יום הניצחון למלחמת העולם השנייה. בחג זה בדרך כלל הביאו פרחים ל"וטרנים". העיר הייתה מקושטת. הרבה אנשים  יצאו לרחובות. כולם חייכו שמחו וברכו אחד את השני. בערב ערכו ארוחה חגיגית  ותמיד הזמנו מישהו ששרד את המלחמה. היינו יושבים שעות ומקשיבים לסיפורי מלחמה. זה היה חג שכולם היום שמחים ועצובים. שמחים בגלל הניצחון ועצובים בגלל אבינו סבים וילדים שלא חזרו הביתה. לזכרם  בערב היו זיקוקים.

כמובן היה גם את חג האביב והחברות שחגגו ב-1 למאי. בחג הזה כולם רקדו, שרו, אנשים התגנדרו וצעדו.

סבתא אהבה את יום האישה הבינלאומי שחגגו ב -8 למרץ. בחג זה נהגו לברך נשים, להודות לאמהות ולומר לכם עד כמה הן חשובים ועד כמה כולם מעריכים ואוהבים אותן. גברים קנו פרחים ומתנות, נשים ערכו שולחן. כולם שמחו ונהנו ביחד. גם גברים זכו לחג שלהם. זה היה ב-23 בפברואר – יום "צבא האדום". ביום זה היו מברכים חיילים משרתים בצבא אדום ואת כולם ששרתו בעבר.

בכל ארוחת ערב חגיגית אהבנו לאכול סלט אוליביי, רגל קרושה, גפילטפיש, פרות, עוגות, פירושקי ופארשמאק.

חתונה מהסרטים

סבתא מספרת שהיא וסבא הכירו בסוף שנת 1972 לפני חג "נובי – גוד" בחארקייב שבראוקראינה. סבא בוריס העניק לה מתנה מיוחדת לכבוד החג. מזג האוויר היה חורפי, בחוץ היה קר וירד שלג. הוא העניק לה אבטיח גדול ויפה. כמובן זו הייתה מתנה לא רגילה. אנחנו נפגשנו במשך 8 חודשים נהדרים ואחרי זה הוא הציע לי להתחתן איתו. בזמן הזה הייתי בת 18 וחצי שנה ובעלי היה בן 23 שנה. אני אמרתי בזמן הזה, שאני אחשוב על זה, ואחרי שבוע הוא הגיע אלי הביתה עם שני זרי פרחים גדולים ויפים, הוא נתן אחד לאמא שלי ואת השני לי. אני התרגשתי. הוא אמר להורים שלי: "אני מאוד אוהב את בתכם ואני רוצה לחיות את כל חיי איתה".

אני והורי הסכמנו לחתונה וכמובן הייתה שמחה מאוד גדולה והתרגשות רבה. החתונה שלנו נערכה במסעדה גדולה ומקושטת יפה בפרחים, בלונים, סרטים. לחתונה הוזמנו קרוב ל-100 אורחים, אלה היו קרובים, חברים, וידידים רבים מהם הגיעו מערים שונות. אני הייתי בשמלה לבנה ארוכה ויפה עם הינומה, ובעלי בחליפה בהירה ומודרנית. היו הרבה מאוד איחולים וברכות יפות. בחתונה ניגנו קבוצת נגנים נהדרים. אחותי מנגנת על כינור, ובחתונה היא ניגנה לנו שירים יפים מאוד. כולם רקדו למנגינת השיר "הבה נגילה" ואחרי זה רקדו  "וואלס" והיה שיר מאוד פופולארי ששר אותה זמר בשם "מוסלים מגמייב" והשיר נקרא "אח אתה סבאדבה". לפני החתונה הייתי מאוד לחוצה והתרגשתי ובזמן החתונה חשבתי שאני חולמת.

ישר אחרי החתונה נסענו לירח דבש. בספינה יפה מאוד ששטה בים השחור. נהננו מאוד והתרגשנו לראות בבוקר איך השמש עולה מהים לשמיים. ובערב עקבנו אחרי השקיעה היפה והתנשקנו אחד עם השני מול השקיעה. זמן זה נשאר בזיכרון שלנו לכל החיים. ישר אחרי 9 חודשיים נולד לנו בן בשם איגור על שם של סבא שלו "יוסף".

והנה עברו 45 שנים לאחר החתונה שלנו. כמובן היו גם רגעים עצובים וגם שמחים. אבל אנחנו תמיד היינו בייחד ועזרנו אחד לשני. והנה אנחנו כבר 28 שנה בישראל. יש לנו משפחה מאוד חברותית, בן וכלה ו-2 נכדות יפות, חמודות, חכמות ואנחנו מאד אוהבים אותם.

הזוית האישית

סבתא אינה ונכדתה אמילי, תיעדו ביחד את סיפורה המרתק של סבתא.