מאגר סיפורי מורשת

סיפור לידתי 

שכונת "כרם התימנים" נוסדה בשנת תרס"ה. השכונה נקראת בשם זה בשל כרם ענבים שהיה במקום. השכונה אוכלסה על ידי עולים שהגיעו מתימן מכל העליות וממוקמת במערב תל אביב על גבול יפו, כלומר השכונה הוקמה לפני יסוד העיר תל אביב.

אבי, שלום מדר, עלה לישראל לבדו כי יתום היה, ולשכונה הגיע בשנת 1935. הוא עבד כשוליה אצל קבלן בנין, למד את מקצוע הטייחות וכך התפרנס שנים רבות. אמי עלתה לארץ בגיל 10 בשנת 1929 וגרה עם הוריה במושב "כפר מעש" אשר ליד פתח תקוה. הוריי נישאו בשנת 1937 במושב וזו הייתה החתונה הראשונה במושב.

אני נולדתי ב-29.12.47 בתקופת המנדט הבריטי ועל סיפור לידתי אספר כפי שסופר לי על ידי אמי. סיפורי מתחיל כשהחלו צירי הלידה לתקוף את אמי, והיא הייתה אמורה להגיע לבית החולים ”הדסה" ששכן ברחוב מאז"ה פינת בלפור במרחק של 1.5 ק"מ מביתה. יש לציין שבתקופה הנזכרת הבריטים הטילו עוצר מדי לילה על העיר תל אביב עקב פעילות המחתרות אצ"ל ולח"י, אשר רבים מצעירי השכונה היו חברים בה.

צירי הלידה של אמי תקפו אותה בתחילת הערב כאשר העוצר כבר נכנס לתוקפו וכמובן שהיציאה מהבית לכיוון בית החולים היווה סכנת נפשות, היות שהבריטים היו יורים על כל דמות שהסתובבה בחוץ בזמן העוצר. אבל לא הייתה ברירה ואמי הייתה מוכרחה להגיע לבית החולים. היא ביקשה משכנתה להתלוות אליה ושכנתה נענתה למרות הסיכון שהיה כרוך בדבר. בערב לידתי יצאה אמי עם שכנתה לכיוון בית החולים. הן עברו מרחוב לרחוב כשהן צמודות לקיר ובכל פינת רחוב הציצו לרחוב הבא לראות אם אין חיילים בריטים. אם היו חיילים ברחוב הן היו מקישות על אחת הדלתות באותו מקום והשכנים היו מכניסים אותן פנימה עד שהחיילים חלפו. ואז שוב היו ממשיכות לכיוון בית החולים. יש לציין שהמרחק בין הבית לבית החולים ביום רגיל היה לוקח כרבע שעה, באותו לילה זה לקח להן כשעתיים. כשהגיעה אימי לבית החולים לקחו אותה ישר לחדר לידה וכך נולדתי. הצוות הרפואי בחלקו היה בריטי, ולכן תעודת הלידה שלי הייתה כתובה באנגלית והרופא שחתום על התעודה היה כמובן רופא אנגלי.

טקס ברית המילה

לטקס ברית המילה הוזמנו גם סבי וגם דודי מפתח תקוה. הטקס היה אמור להיערך בבית הכנסת ששכן ממש מול ביתי, במרחק של כחמישה מטרים, אך דא-עקא הבית שלנו שכן ברחוב "כנפי נשרים" 6 בקצה המערבי של השכונה מול העיר יפו, והאתר הקרוב ביותר היה מסגד "חסן-בק" אשר בו ישבו צלפים ערבים שהיו צולפים על כל מי שעבר ברחוב. לכן, המעבר הצר מהבית לבית הכנסת היווה סכנת נפשות. אבל מה לעשות, ברית צריכים לעשות, אז תוך כדי הפוגה בין ירייה לירייה הם חצו בריצה את הרחוב ונכנסו לבית הכנסת. סיפרו לי שאחד האורחים קיבל כדור ברגלו.

ביתנו בשכונה היה חשוף מידי יום לירי הצלפים הערבים מיפו, ודבר זה הקשה על אורח החיים ביום יום ובכלל על פעילות הילדים בשכונה שלא היו יכולים לצאת החוצה לשחק. לשמחת תושבי השכונה כעבור כחמישה חודשים הכריז בן גוריון על הקמת המדינה, יפו נכבשה על ידי כוחות "אצ"ל" וכך הוסר האיום מעל השכונה.

שנות הצנע

השנים שלאחר קום המדינה היו שנים קשות למחיה. המדינה הצעירה סיימה לא מזמן מלחמה עקובה מדם בה מיטב צעירנו נפלו. היא עלתה הרבה כסף והכנסות לא היו כי המשק כולו התגייס לטובת המלחמה ומדינת ישראל הייתה תלויה בהלוואות ובתרומות מחו"ל.

לכן הונהג בארץ משטר הצנע, כלומר כל אזרח היה חייב להתנהל בצניעות בהוצאותיו. ואיך נעשה הדבר? ובכן, המדינה הנפיקה והקציבה פנקסי תלושים לפי מספר הנפשות שהיו במשפחה. היו שני סוגי תלושים: תלושי מזון ותלושי ביגוד. את התלושים היו הוריי מקבלים מדי חודש בחודשו וזכורני כילד קטן החוויה כשאימי הייתה לוקחת אותי אתה לצרכניה המקומית כדי לקנות מצרכים. כשאני מציין מצרכים אני רוצה לציין שלא מדובר במוצרים שרואים היום על מדפי המרכולים אלא בעיקר תחליפים – במקום ביצים מכרו אבקת ביצים, במקום סוכר לבן (יקר) מכרו סוכר חום (זול מאוד) ועוד דברים בסיסיים שלא מוצאים כיום. את החלב היינו קונים מחלבן שהיה בשכונה שהיה מכריז על מרכולתו וכל עקרות הבית היו יורדות עם סיר קטן לקבל חלב. אנו הילדים לא ראינו את הקושי והמחסור של הוריי .ילדותי עברה עליי בשמחה במשחקים שהיינו יוצרים בעצמינו כי לא היה כסף לבזבז על צעצועים קנויים שנחשבו למותרות.

השבת בכרם

חיי התרבות בשכונה היו בשבתות ובחגים שבה השכונה עמדה מלכת ושבתה ממלאכתה. כבר ביום חמישי בערב החלו ההכנות לכבוד השבת. אותנו הילדים הקטנים היו שולחים לבית המרחץ ששכן בשכונה הסמוכה שנקראה "מחנה יוסף" (כיום שכ' שבזי) להתרחץ כבר ליום שבת. אימי החלה לבשל עבור השבת ואבי הגיע עם כל הקניות, כך שביום שישי עד הצהריים הכל היה מוכן לקבלת השבת. עם כניסת השבת היינו הולכים עם אבי לבית הכנסת הסמוך ולאחר חזרה מבית הכנסת היינו מתכנסים בבית מסביב לשולחן. אבי היה עורך את הקידוש ואת ארוחת שבת. אחרי הארוחה היינו כל המשפחה פותחת בשירה מהדהדת כשהרפרטואר היה שירי שבת וגם שירי ארץ ישראל שהיו באותה תקופה. יש לציין שכל מה שסיפרתי בקשר לשבת היה נעשה בכל בית בשכונה ועובר אורח, אם היה עובר בשכונה בערב שבת, היה שומע מכל בית ומכל חלון שירה אדירה כשכל משפחה הייתה מתחרה בשכנתה את מי שומעים יותר. ההווי הזה עדיין חרות בזיכרוני ועד היום כל ערב שבת, לאחר הארוחה, אני לוקח את ספר השירים ופוצח בשירה.

מבצע קדש

עוד מאורע חשוב בתולדות המדינה הוא "מלחמת קדש" שחרות בזיכרוני כילד. לנו, הילדים, מאורע זה היה חוויה. אני זוכר את אנשי הג"א בשכונה עוברים מבית לבית ומבקשים מהאנשים עם חשכה לכבות את האור בבית או לחלופין לכסות את החלונות בשמיכות. לא תמיד האנשים ביצעו את מה שהתבקשו, ואנו הילדים שהיינו נלווים לאנשי ההגנה האזרחית, היינו עוזרים להם בזה שהיינו ניגשים לאותן דירות והיינו מבקשים לכסות את החלונות, ואם לא – נקרא למשטרה וזה עבד. לנו הילדים הקטנים המלחמה הייתה חוויה יוצאת דופן היות כיוון שהשכונה התנהלה בצורה שונה מיום רגיל וכיוון שלא הבנו את משמעותה של המלחמה ואת תוצאותיה. עוד דבר שאני זוכר מאותה תקופה שהרבה אנשים מהשכונה היו יוצאים באוטובוס לבקר בעיר עזה והיו חוזרים עם קניות.

מכת הארבה 

באמצע שנות החמישים העיר תל-אביב הותקפה על ידי "מכת ארבה" בעשרות אלפי פריטים עד שבאמצע היום כשהשמש עמדה באמצע השמיים הייתה חשכה. אנו הילדים יצרנו לנו משחק מי תופס הכי הרבה ארבה. בשכונתנו הייתה אישה מבוגרת שביקשה מאיתנו, הילדים, לאסוף עבורה ארבה כי לפי חוקי הכשרות הכתובים בתורה הארבה כשר לאכילה.

המעבר לפתח-תקוה

בסוף שנות החמישים בעשרים ותשעה בדצמבר 59' ארזנו את כל מטלטלנו ועברנו לעיר פתח-תקוה שם אבי שלום מדר ז"ל רכש קרקע ועליה בנה בית גדול ומרווח. הרגשנו שממש יצאנו מאפלה לאורה מבחינת דיור. בפתח תקוה הקמתי משפחה עם רעייתי רות מדר, סבתא לנכדיי, ביניהם ירדן.

אילו חלק מסיפורי ילדותי בעיר תל אביב מיום הולדתי ועד קביעת מקום מגוריי בעיר פתח תקווה.

הזוית האישית

ירדן: למדתי הרבה על סבי כילד כמוני בזמן קום המדינה בתל אביב, ואני מקווה שפרויקט זה יקרב בינינו עוד יותר. סבא: נהניתי מאוד במהלך הפרויקט ואני חושב שחשוב גם שירדן יכיר את התקופה בה גדלנו כילדים.