מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר כותאיסי שבגרוזיה

למדתי בביה"ס העירוני 18 (פעם לא היה שמות לבתי הספר אלה מספרים) עד קבלת בגרות בשנת 1971 הייתי די בולט בלימודים במיוחד במתמטיקה ופיזיקה ההצלחות בלימודים  גרמו לי לחשוב על העתיד,החלטתי ללמוד באוניברסיטה, הייתי צריך לעבור ארבע מבחני קבלה. אני נזכר בגאווה במבחן הראשון במתמטיקה היינו בחדר קרוב ל-30 נבחנים, את דפי המבחן קיבלתי אולי הראשון כשסיימו את חלוקת דפים אחרי בערך 10 דקות סיימתי קמתי ויצאתי מהחדר וניגשתי למסור את המבחן אמרו לי להמתין. מתברר שזה פעם ראשונה שהייתה בדיקה שנעשתה במחשב שהיה צריך להתחמם כדאי לעבוד. מה שלקח יותר זמן מאשר המבחן שלי אמרו לי את התשובה במקום, לא היה לי ספק שקיבלתי את הציון הגבוה: ציון 5. היה מנהג שהורים המתינו מחוץ לבניין, שאמא שלי ראתה אותי וחששה שנכשלתי אבל כשראתה את הציון היא נרגעה.

שבוע אחרי היה לי מבחן בכימיה שאותו לא הצלחתי לעבור מה שאומר שלא התקבלתי ללימודים. אז עלה לי הרעיון לעשות הכל כדי לעלות לארץ ישראל.

כשהייתי בגיל בר מצווה בזמן מלחמת ששת הימים גיליתי שיש לי אפשרות להאזין לשידורי "קול ישראל" בשפה הגאורגית ובעזרת אפשרות ההאזנה התחלתי להכיר את שמות השרים וקציני צה"ל של מדינת ישראל. זכור לי איך אני וחבריי שמחנו על ניצחון של מדינת ישראל במלחמת ששת הימים שיצאנו לרחוב בשירה והיללנו את משה דיין, שר הביטחון של מדינת ישראל באותה התקופה.

מאז נכנס לי בתודעה הרצון העז והמטרה העיקרית לעלות לארץ ישראל. כמובן ההורים שלי ומשפחתי גם כן מאוד תמכו ברצונותיי והסכימו שנעשה הכל כדי להשיג את מטרתי לעלות לארץ.

השלב הראשוני היה: לקבל מהארץ את הוויזה מגורם כלשהו. למזלנו באותו הזמן עלתה מגאורגיה לארץ ישראל אחות של אבי ששלחה לנו את הוויזה לזה דאג אבי. וכשקיבלנו הודעה שאנו יכולים לקבל את הוויזה אני עצמי נסעתי לעיר הבירה טביליסי לנציגות השוודית. הרגשתי בעננים כשקיבלתי ביד את הוויזה ומיהרתי באותו היום לחזור הביתה ולשתף את כל המשפחה בשמחתי.

השלב הבא היה: להשיג את אשרת היציאה מגאורגיה (אז ברית המועצות).

בתמונה שבאמצע ובצד שמאל רואים את משפחתי לפני ואחרי העלייה.

אז באחד הימים ניגשתי למשרד הפנים שהיה ממוקם בתוך תחנת המשטרה, פעם ראשונה בחיי הרגשתי איזו ממשלה מושחתת היא הממשלה הקומוניסטית.

וזה היה כך: ניגשתי לפקידה עם תעודת הזהות המקומית על-מנת לבטל את האזרחות שהיה תהליך מחייב והוא: להחזיר את תעודת הזהות הגאורגית והפקידה דרשה אישור מלשכת הגיוס, ידעתי מה המשמעות להשיג את שחרור מהצבא האדום ולמרות גילי הצעיר ידעתי שזה כרוך לתשלום שוחד קרוב ל-20,000 דולר בלשכת הגיוס, מה שהיה גורם עומס רב על משפחתי אם בכלל היה אפשר. כשיצאתי עצוב ממשרד הפקידה ראה אותי אחד מקרובי המשפחה ושראה את העצבות על פני ושאל אותי "מה קרה?" וכשאמרתי לו על רצון הפקידה הדריך אותי מה לעשות וכך עשיתי: היה לי בכיס 5 רובל שמתי אותם בתוך תעודת הזהות וחזרתי אליה שאני ממש התרגשתי מלא צפוי אך זה הצליח כי היא נתנה לי אישור יציאה מברית המועצות. ההורים שלי לא הצליחו להאמין אבל הצליחו לנשום לרווחה.

מכאן הדרך לארץ התקצרה אבי קנה את הכרטיס לנסיעה ברכבת למוסקבה ארזנו כל מה שהיה אפשר לא רק במזוודות אלה גם בארגזים ענקיים כל זה קרה בתקופת פורים. הגענו למוסקבה, שכרנו בית מלון, אבי הלך לקנות כרטיסים לעיר ברסט

ואבי גם קנה פסנתר חדש שלא ידענו כי אסור להוציא מחוץ לגבולות ברית המועצות רק כי היה חדש. וכשהגענו לברסט החלפנו את הרכבת לווינה:בירת אוסטריה והמוכסים הרוסיים בשום אופן לא הסכימו לאפשר לנו לצרף את הפסנתר יחד עם כל הארגזים.

נאלצנו להשאיר את הפסנתר לדודי שבאה ללוות אותנו, כך עשינו את הליל הסדר הראשון של פסח בכרון רכבת בדרך לווינה. הגענו לווינה אחרי יומיים של נסיעה חיכו לנו נציגי הסוכנות היהודית, מה שאומר שהיו עוד יהודים באותו רכבת בדרך לארץ והסיעו אותנו באוטובוסים שעד היום אין לי מושג מה שם המקום אבל זה היה מקום כמו מין קיבוץ היינו שם לאורך שבועיים וסוף-סוף התגשם חלום. הגענו לארץ המובטחת ונסענו לכיוון טירת כרמל. זכור לי שאבי אמר כאשר ראה את הפרי הדר שופע בצדי הדרך "כאן לא החסר אוכל " תוך פחות משבועיים נכנסנו למעגל עבודה ושלחו אותי לאולפן ללימוד עברית בבוקר למדתי ובערב עבדתי במפעל לקרטונים שהעריכו מאוד את המאמצים ועשו הכל כדי לעזור לי במשמרות במפעל אחרי שנה לעליה התגייסתי לצה"ל אשר במהלכו חוויתי את "מלחמת יום הכיפורים" ופעם ראשונה בחיי אכלתי זיתים ירוקים שהיה במנות הקרב.

התמונות צולמו בחרמון בזמן שירותי הצבאי בתקופת מלחמת יום הכיפורים

אחרי שחרור מצה"ל המצב השתנה. רציתי לעבוד, לעזור למשפחה פרק הלימודים נדחה עד עצם היום הזה. בשנת 2012 חודש אוגוסט נסענו לטיול שורשים לגאורגיה עם ילדי שאהבו כל רגע שבילינו שם עשרה ימים וביקרנו בבית שגדלתי בו.

הזוית האישית

סבא אליהו: מאוד אהבתי לשתף את נכדי על חלום העלייה ואיך שהתמזל מזלי ובמקום גיוס לצבא האדום עליתי לארץ.

אייל: אני חוותי בתהליך ונהניתי מאוד, למדתי מילים חדשות ואת העבר של סבא שלי.