מאגר סיפורי מורשת

מראשית חיי, נוצרו להן במקביל הרבה אהבות, ועד היום הן רק הולכות ומתרבות…

כמה נפלא לפתוח סיפור אישי מהילדות, ולהרגיש שזו משימה קלה למנות כמה וכמה אהבות, כאילו הן האהבה הראשונה.

נולדתי בתל אביב, בשנת 1951. מגיל צעיר, ילדות ממש, הרגשתי ברת מזל להיוולד בבית בו נולדתי, למשפחה לה נולדתי ולה הייתי שייכת הן המשפחה הקטנה שלי: אבי דניאל, אימי מטילדה ואחי ליאון. הייתי מוקפת במשפחה מורחבת, משפחת רקנאטי ומשפחת קרסו, שעד היום אני מחוברת אליהן בעבותות של אהבה.

אהבה גדולה חשתי למטפלת הראשונה שלי אינס, שטיפלה בי ובאחי כחמש שנים. אהבה חשתי לגננת שלי, בגנון זהבה בו נחשפתי לראשונה לריח הוולווטה שמרחו לנו על האף והפנים כשטיילנו ברחובות תל אביב, בגן מאיר ובגבעת ההבטחה, כשאנחנו מוקפים בחבל שהקל על הגננת. אני זוכרת גם את האהבה שלי לטבע, לטיולים, לאוויר צח ושמש חמימה, ופיקניקים על כרי דשא ירוקים כשסבבנו מרבדי פרחי בר צבעוניים.

וכמובן אני זוכרת את האהבה לצופים, לקבוצת החברות והחברים שיחד יצאנו למחנות וטיולים ברחבי הארץ והם הבסיס לקשר בלתי אמצעי עם העבר וההווה של המקום לו אנחנו שייכים.

כשהייתי בצבא, קצינה צעירה בחיל הקשר, פגשתי את רולי ז"ל, שלימים הפך להיום בעלי ואב בנותיי. חלקנו הרבה ערכים משותפים, אהבות משותפות וחיינו יחד 40 שנים עד שמחלת הסרטן הפרידה בינינו באוגוסט 2011.

כאמור יש לי הרבה אהבות, אבל אתמקד בסיפור אחד מיוחד, שטרם סיפרתי עליו לבנותיי ולנכדי. איתי נכדי היקר, אתה הראשון לשמוע על חוויה מיוחדת שעברתי בהיותי בת 22 כשאני סטודנטית בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ומה היא אם לא אהבת האדם?

בחנוכה 1975, יצאנו לטיול של שנה ב' ללימודי הארכיאולוגיה של ארץ ישראל בסיני, שאז עוד הייתה תחת שלטון ישראלי. התרגשתי מאוד לקראת הטיול – סיור לימודי הזה! זו הייתה עבורי הפעם הראשונה שכל תלמידי החוג לארכיאולוגיה יצאו ביחד , וזה היה לא רק סיור לימודי אלא גם מפגש חברתי. היה מרגש להיות בסיני עם מורי החוג, שהעשירו אותנו בידע רב, בביקור באתרים היסטוריים ומוכרים לנו מספר התנ"ך כמו קדש ברנע, הר סיני, או אתרים היסטוריים מתקופת הפרעונים כמו סרביט אל חאדם, ומקדש מצרי קדום , ציורי סלע פרטו כנעניים וכד'.

בכל ערב לנו בחניון אחר, תחת כיפת השמיים הזרועים כוכבים, סביב מדורה, בשירה וסיפורים תואמים.

בבוקרו של היום השלישי, היה קר מאוד. הלילות במדבר תמיד קרים ובעיצומו של חורף, על אחת כמה וכמה. לחלקנו הייתה תחושה שהרגליים קפאו לנו, ובמיוחד לחברה אחת, שלמדה שנה מתחתי, רחל, קפאו אצבעות הרגליים עד כדי שהיא ממש התקשתה ללכת.

חברים ממש הרימו אותה לתוך המשאית בה נסענו, ושמעתי אותה מתייפחת מכאבים. ניגשתי אליה, ושאלתי האם אוכל לעזור לה? נזכרתי בסרט שראיתי בילדותי, המספר סיפורם של האסקימואים בקוטב הצפוני. הייתה שם סצנה שבה הגברים האסקימואים חוזרים מהציד בערבות השלג, והנשים מחממות להם את הרגליים כשהן מצמידות כפות הרגליים לבטנן ולשדיהן החמים. באותם רגעים, זה בדיוק מה שעבר אצלי בראש. אוריד לה הנעליים והגרביים, ואצמיד לה אותן אל בטני. וכך היה. במשך דקות ארוכות, החזקתי כפות רגליה של רחל על בטני, ולאט לאט שב הצבע הוורדרד לפניה החיוורות. הרגשתי כיצד הקור שהיה בתחילה מקפיא ממש, מתחלף לאט לאט בחום נעים ומרגיע.

רחל, חייכה, אמרה לי משפט כמו: ממש הצלת את חיי. תודה. ואני הייתי כל כך נרגשת מכך שהצלחתי להקל עליה, ולהחזיר אותה להמשיך הטיול המרתק ברחבי סיני.

עד היום אני זוכרת את הטיול המיוחד הזה. וממש מתגעגעת מאוד לטייל ברחבי סיני.

הזוית האישית

סבתא: איתי יקר מאוד, אני שמחה על התהליך המשותף שלנו במסגרת הכיתה. שמחתי להכיר את המורה ואת צוות ביהס המעורב בתכנית. שמחתי להכיר חלק מחבריך, התרשמתי מהאווירה החברתית בביה"ס וזה מאוד שימח אותי. אני תמיד נהנית לשוחח איתך לשתף אותך במחשבות שלי ובסיפורים מהעבר. אני שמחה שאתה משתף אותי בחוויותיך בביהס ובשכונה. אני מקווה שתהיינה לנו הזמנויות רבות נוספות לביחד משמעותי ולחוויות משותפות. אתה הנכד הבכור שלי ובזכותך אני לומדת להיות סבתא פנויה ומעורבת יותר. אני אוהבת אותך מאוד ושמחה כל כך שאתה נכדי.

איתי: סבתא נוני יקרה, אני מאוד שמח על התהליך שעברנו ביחד ועל הכיף שעשינו. לפני הפרויקט חשבתי שאני מכיר אותך ממש טוב ושהפרויקט לא ממש יעניין אותי, אבל פתאום שלפת המון סיפורים שלא הכרתי. אני ממש שמח שעברנו את הפרויקט בכיף בצחוקים ולא בלחץ לגמור את הספור ולהעלות וגם בזכות הפרויקט אני ממש שמח וגאה להיות נכדך.