מאגר סיפורי מורשת

סיפור היכרותם של הוריי

הסיפור מתחיל בעיר איזמיר בתורכיה. אמי ישבה בקולנוע עם כמה חברות, בהפסקה פנה אליה אבי שישב מאחוריה והתחיל לחזר אחריה. השיחה ביניהם קלחה והייתה נעימה עד מאוד, כשבסופה אמרה אמי לאבי: "כשאני אקום על רגליי בטח תתחרט על כך שהזמנת אותי לצאת אתך." כשהסרט נגמר אמי קמה לצאת עם שאר חברותיה ואז אבי הבחין לראשונה שלאמי יש נכות קשה. זה הזמן לספר שבגיל שנתיים אמי חלתה בפוליו. למרות כל זאת החליט אבי להמשיך בחיזור שבסופו נקבע שאבי יגיע לבית הוריה כדי לבקש את רשותם לצאת אתה וכך היה. אבי הגיע לביתם לארוחת ערב, בינתיים בירר סבי על אבי והתברר לו שאבי חיים היה מחזר גדול (גבר שיוצא עם הרבה נשים) והיה מאורס לא פחות משבע פעמים. אירוסים בתורכיה נחשבים לאירוע מחייב מאוד (כמעט נישואים), כך שחששותיו של סבי מהמפגש גברו מאוד. למרות הכול שאל סבי את אמי אם היא מודעת לסיפור ומה יש לה להגיד על כך. אמי, שהייתה אישה חכמה ומיוחדת במינה, ענתה: "אבא יקר, תחשוב על זה שהגבר המבוקש ביותר בקהילה והמחוזר ביותר בחר דווקא בי. איך אני יכולה לומר לו לא? במקרה הגרוע ביותר אני אהיה מספר שמונה". ואכן, במהרה מצאו את עצמם השניים נשואים ובדרכם לארץ ישראל.

העלייה לארץ

המסע לארץ היה לא פשוט מאחר ואבי עסק בקידום מחתרתי של העלייה לארץ ישראל ונאלץ לעלות על אניית סוחר, שלא התאימה כלל וכלל ליציאה בהולה לארץ ישראל. בשייט מתורכיה לישראל הספיק אבי להיפצע בראשו בצורה קשה. כשנחתו בארץ היו אלה הימים הראשונים למלחמת השחרור ולכן גויס מיד לצבא. אמי הנכה נאלצה להישאר לבדה, ללא שפה וללא רכוש, בבית עזוב בשכונת תל-חנן, שהיה כפר ערבי בשם "בלאד אל שייח", ולהתחיל את החיים בארץ ישראל. לאבי היה ניסיון צבאי משירותו בצבא תורכיה ולכן הוא לחם מול הירדנים, שנחשבו ללוחמים הטובים ביותר בצבאות ערב. לאחר המלחמה התחיל אבי את חייו האזרחים כשברקע אבטלה קשה (עוני ומחלות) ומצא את עצמו בעבודות קשות ביותר.

התחלה של משפחה

באותו זמן ממש נולד בנם הראשון מרדכי (אחי הגדול) שחלה במחלת הטיפוס והיה מאושפז  בבית חולים "רמב"ם" תקופה ארוכה ונילחם על חייו. בסופו של דבר התגבר אחי על מחלתו וחזר הביתה. חשוב לציין שאמי הנכה לא יכלה לשהות אתו כל היום מול מיטת חוליו בגלל נכותה, וגם בגלל מחסור בכסף ובעיות תחבורה קשות, כך שהתינוק הקטן חווה חווית נטישה קשה, שהשפיעה לא מעט על עתידו (ילד אלים עם בעיות תקשורת). מאוחר יותר נולד אחי יוסי ולבסוף אני. לא ציינתי שלפני ההיריון של אמי עם מרדכי נולדה בת שמתה אחרי מספר ימים, וזה גרם להורי כאב לכל ימי חייהם.

קצת עליי – שאול מזרחי

נולדתי בשכונת בן-דור בנשר ששמה הערבי היה "חוואסה", שבה אני חי ומתגורר עד עצם היום הזה. מקום שבו אני אוהב לגור וגאה מאוד לראות את התפתחותו עם השנים. למדתי בבית ספר "גלילות" בו למדו אחיי ואחר כך ילדיי. בזמן שגדלתי צברתי הרבה ניסיון בחיים והרבה סיפורים (כתבתי ספר). אני רוצה לספר על שכונת  בן-דור בעבר.

שכונת בן-דור

בשכונה שבה גדלתי היו עולים חדשים רבים, בעיקר מתורכיה, יוון ובולגריה, כך שמצאנו את עצמנו הרבה פעמים מדברים את שפת הלאדינו ולא עברית. אפשר להגיד בצורה מסוימת ששפת האם שלי היא לאדינו, למרות שנולדתי בארץ ישראל. לאדינו היא ספרדית עתיקה שבה כל היהודים לפני גלות ספרד דיברו ושימרו את השפה בגלות בתורכיה ובמקומות אחרים, בתוספת מילים מן השפות המקומיות ומהשפה העברית.

נולדתי ב-1955 בשכונת בן-דור שהייתה בימים ההם קטנה, שכונה שבה כולם הכירו את כולם, לא היו טלוויזיה או מחשב ולא מכונית, מקרר חשמלי או אפילו מכונת כביסה. כל זה הביא את האנשים להיות שעות רבות מחוץ לבית, שלא כמו היום, דבר שאיפשר לאנשים להכיר זה את זה, ולנו הילדים להיות יצירתיים ולשחק משחקי חברה (קלאס, מחבואים, שלוש מקלות וכד') והמון משחקי מלחמות (חרבות, מקלעים, מגינים ובניית עגלות). אני זוכר את עצמי כל היום רץ מבן-דור לטכניון ויורד את הירידה במהירות ומתחרה בחברים שלי מספר רב של פעמים ביום, ולכן היה לכולנו כושר גופני מדהים.

פעמים רבות היינו יוצאים לטיול בהר שהיה מלא בירוק –  כלניות, רקפות, נרקיסים, ומדי פעם עדרי צאן ובקר, ומעל כל היופי הזה ריחפו להם נשרים (בתקופה זו חיו להם בנשר נשרים רבים). בערבים עם רדת החשכה נשמעו קולות היללה של התנים, שהסתובבו להם בין הבתים. עוד דברים שהיו אז ואין היום: המון קיפודים הסתובבו בכבישים וקרפדות. אפשרויות בילוי רבות לא היו, זכור לי בית קולנוע בבית ההסתדרות שבו הוקרן סרט פעם בשבוע, כשבמקום שעה וחצי של צפייה היינו מבלים שם 3 שעות כי הסרטים נתקעו כל הזמן והיו צריכים לתקן אותם. כשירדנו לבית הקולנוע בתל-חנן, שהיה אז טוב יותר, נאלצנו לעבור דרך כנופיות ילדים (ערסים) ולא פעם זה נגמר בקטטות עד זוב דם. כדי לפתור את העניין הזה של המעבר החלטנו, אני כנציג "הכנופיה" של בן-דור ואלי בן-חמו נציג "הכנופיה" של נשר, לעלות לקרב בטכניון, אך במקום להילחם כנופיה בכנופיה רק אני ואלי נלחמנו. תחשבו על התפאורה מסביב: ילדים עם מקלות ושרשראות בידיים (כמו בסרטים) ואני ואלי נלחמים בקרב הוגן. בסופו של דבר, אחרי קרב קשה ביותר עם פציעות הדדיות, הקרב הסתיים בניצחוני, וכך הרווחנו מעבר חופשי לתל-חנן ויכולנו ללכת בשקט לסרט.

עוד דברים שאני זוכר מהילדות בבן-דור: אמי הייתה שולחת אותי להביא גוש קרח ל"מקררים" של אז, מהעגלון שמכר עם סוס ועגלה נפט כדי לחמם את הבית ולבשל עם פתילייה. אפילו כדי להתרחץ היה צורך לחמם כמות גדולה של מים בפתילייה, ואחר כך אמא שלי ישבה על כיסא ויצקה על ראשינו מים וכך התרחצנו. את החלב קיבלנו מהחלבן בשכונה, שהייתה לו רפת קטנה, במכלי אלומיניום או לחלופין בבקבוקי זכוכית.

לסיכום: כמו שאתם מבינים, החיים היו מאוד שונים (אולי יותר רומנטיים) אך בהחלט לא פשוטים, אבל אני בטוח שהיינו מאוד מאושרים ושמחים ולא הייתי מאחל לעצמי ילדות אחרת ושונה ממה שהייתה לי.

כיום, כשאני מדבר עם ילדיי הגדולים על עיסוקם המוגזם במחשב הם טוענים שהם מאושרים לא פחות ממה שאני הייתי מאושר בילדותי ושזה העולם החדש, מה שלי נורא קשה להבין ולהכיל.

סיפורו של שאול

הזוית האישית

אילן ומאיר: היה כיף לדבר עם שאול, שהוא בחור מדהים עם כל כך הרבה סיפורים וניסיון חיים!