מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי בת 10 חודשים פרצה מלחמת העולם השנייה והמלחמה הגיעה גם לאוקראינה. אבא שלי נלחם, ואימא שלי ואני ברחנו לקזחסטן, מעיר גדולה לכפר קטן.

אמא עבדה בגן ילדים, היו הרבה בעיות עם אוכל ואיך להשיג אותו. היינו מחלפים עם  נשים שגרו קרוב אלינו בגדים ודברים אחרים כמו שעונים, תכשיטים ועוד בשביל אוכל.

התמונה צולמה ב- 1944, אני בת, בתמונה עם אמא, גרות בקזחסטן במקום שברחו מחרקוב מהנאצים. אבא היה במלחמה ואמא שלחה לו את התמונה הזאת. כשהוא חזר הביתה בשנת 1946התמונה חזרה איתו .

חזרנו לאוקראינה כשהייתי בת 6, ולאחר שנה התחלתי ללמוד בבית הספר.

בתמונה אני בכיתה ב'. אמא שלי ילדה בן, את אחי. בתמונה זו אמא ואני בדירה חדשה. בהתחלה, כשחזרנו לחרקוב קיבלנו דירה בת חדר אחד. כאשר נולד אחי אבא קיבל מעבודתו דירה בת שני חדרים. ההורים שלי היו עיתונאים, הם עבדו באותו עיתון. בתקופה זו אמא לא עבדה זמנית ואבא היה אחד מהמנהלים.

אבא נפטר באפריל בשנת 1949. בקיץ 1948, הייתי בת שמונה וקיבלתי במתנה מאבא את הספר הזה. הספר נקרא "כל הפואמות של ניקרסוב". בתקופה ההיא היו מעט ספרי ילדים. את הספר הזה קראתי כשהייתי יותר גדולה. אבל הספר הזה היה יקר לי כי אבא כתב שם ברכה ליום ההולדת שלי.

באחד הימים יצאתי לחופשה קצרה, בת 12 ימים. אמא שלחה אותי לבית נופש, למקום יפה, ליד נחל. בערב הראשון שמתי לב לבחור יפה תואר, אך לא אמרתי מילה.

בבוקר הבנות שהייתי איתן באותו חדר התחילו לדבר ולספר דברים לא טובים על היהודים. הם לא ידעו שאני יהודייה, אבל אמרתי להן שאני לא רוצה לשמוע את השטויות שלהן כי אני יהודייה. הן לא המשיכו לדבר על זה בזמן שהייתי בסביבה.

בבוקר למחרת יצאתי לשחות בנחל. שוב ראיתי את אותו הבחור במים. לאחר כמה דקות, הוא יצא מהמים עם פרח יפה והתיישב לידי. היכרנו ודיברנו הרבה, בילינו כל הזמן ביחד. שמו של הבחור היה יפים. אחרי 4 ימים הוא סיפר לי שכבר בערב הראשון הוא שם לב אליי, אך עוד בחור שם לב אלי, לכן יפים אמר לו שהוא מכיר אותי ממזמן ושאני הבחורה שלו.

אני ויפים הגענו לנופש מערים שונות, אך לא כל כך רחוקות זו מזו. בסוף הנופש יפים אמר לי שהוא רוצה שאכיר לו את משפחתי וגם אני רציתי להכיר את משפחתו. אחרי 10 ימים נסענו ברכבת לעיר שלו – קורסק. הוא הכיר בפני את משפחתו, וגם את סבא וסבתא שלו. הוא אמר שהם אוהבים אותו מאוד ושהם ישמחו לראותו מאושר.

אחר כך, נסענו לעיר שלי – חרקוב. הוא אמר לאימא שלי שהוא רוצה להתחתן איתי לפני שהוא היה צריך לחזור הביתה. הלכנו והגשנו בקשה לחתונה. לפי המקובל, היינו צריכים לחכות חודש, אבל יפים ביקש מהפקידה לעשות את זה מהר ככל האפשר. אחרי שבוע התחתנו ובעלי חזר הביתה, התפטר מהעבודה ועבר לחרקוב.

מיום הפגישה הראשונה ועד החתונה שלנו עברו 18 ימים בלבד! גרנו ביחד 27 שנים, עד למותו.

נולדו לנו שני ילדים, מהם יש לי 4 נכדים נהדרים!

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.