מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

נולדתי בישראל בשבת, י"ז בתשרי, חול המועד סוכות בשעה 02:00 לפנות בוקר. הוריי קראו לי בשם אילנה, שם חדשני בימים ההם, הם רצו משהו רענן שמזכיר את ארצנו היפה, שאילנות רבים נטועים בה.

אני בת חצי שני

ביתנו בת"א

עד גיל 4 גרנו בתל אביב, בביתנו היפה, שברח' נחלת בנימין 86, פינת רחוב לוינסקי. מרצפות הבית היו צבעוניות ומעוטרות, מעשה אומנות. הייתה מרפסת עגולה ולה עיטורים יפים מברזל. היינו מרבים ללכת לים בתל אביב, להתרחץ במים, לשבת על החול ולבנות ארמונות. אחה"צ ובשבתות היינו מטיילים בשדרות רוטשילד. שם היינו פוגשים מכרים, יושבים על הספסלים ונהנים ממזג האוויר הנעים. נהגנו לקנות בקיוסקים שבשדרה לדר ולשתות צוף, משקה טעים שעד היום טעמו זכור לי.

ילדותי בפתח תקווה

בגיל ארבע עברנו לפתח תקווה, לחצר של סבא וסבתא שלי. שם היו 2 בתים. באחד גרו סבא וסבתא שלי ובשני אנחנו, אמא, אבא, אלחנן אחי ואני. הייתה לנו חצר גדולה ותמיד הזמנו חברים, כדי שנשחק יחד ונהנה. באמצע החצר גדלו שני עצי תות ענקיים וביניהם היה ערסל ואהבנו לשכב על הערסל. מסביב לחצר, ליד הגדרות, גידלנו עצי פרי. משמאל לבית היה לנו גן ירק קטן שכלל ערוגות של ירקות. ומימין לבית שתלנו 30 שיחי שושנים בצבעים של אדום, לבן, צהוב וורוד, מראה מרהיב ביופיו.

בפינה הדרום מזרחית, היה לול תרנגולות, שובך יונים ולידם מחסן, שבו אחסנו את כלי הפסח היפים, בהם השתמשנו רק בחג הפסח. הגדר הפונה לרחוב הייתה מכוסה בפרחי בוגונויליה סגולים ובאמצע שער ברזל. כשפותחים את השער, נגלה לפניך שביל מרוצף, שהוביל עד למדרגות הכניסה של הבית. כשעולים במדרגות נכנסים למרפסת יפה, עם מרצפות צבעוניות, ועליהם 2 כיסאות נוח, לקריאה ולמנוחה.

בחצר ביתנו, ליד הגדר

החיים בילדותי

לא היה לנו רכב, לא מכשירי חשמל כמקרר, מכונת כביסה, מדיח כלים וכ"ו, אך החיים היו נפלאים. בבית, לא היה מזגן, לא מחשב, לא טלוויזיה… רק רדיו. כל יום היינו פותחים את הרדיו, שומעים חדשות, מאזינים לשירים יפים. במטבח היו מבשלים את האוכל, על פתיליות, או על כיריים של גז. את האוכל היינו שומרים בארון-אוויר, שבו שמנו בלוק של קרח, לקירור האוכל במקום המקרר. בחורף היינו מחממים את הבית ע"י תנור-נפט. את הנפט קנינו ממוכר הנפט, שהגיע לרחובנו, עם סוס ועגלה. היינו מביאים את פח הנפט הביתה, יוצקים מהנפט לתוך התנור ומדליקים… לאחר מכן כך הבית היה מתחמם. בקיץ היינו מאווררים את הבית במאוורר.

הורי

אבי, יצחק קסובסקי, היה יבואן של מזון מארצות אירופה ומשרדו היה בגג ביתנו. היה לו חבר רב חובל מאיסלנד וכשהיה מבקר בארץ, נהגנו להצטרף אליו לטיולים ברחבי הארץ. אבי היה מספר לי איך בצעירותו עבד ביקב של ראשון לציון והתגורר אצל דודו, שלמה בולקין שבראשון לציון. במסגרת עבודתו נשלח אבי ללבנון ולסוריה, כדי לקשור קשרים כלכליים וגם לייצא צימוקים ודברים נוספים.

אמי, זיוה קסובסקי, הייתה עקרת בית והכינה תמיד אוכל טעים ונהגה לערוך את השולחן בטוב טעם. בילדותי אמי הייתה מספרת לי על חייה בליטא, כיצד הם היו מטיילים בשדות וביערות, קוטפים פירות כמו פטל, דובדבנים ומכינים מהם ריבות וחמוצים. את הריבות והחמוצים היו מאחסנים במרתף ומידי פעם היו יורדים למרתף ומעלים אותם הביתה לאכול אותם. היא הייתה מספרת על 2 אחיותיה שנספו בשואה וכל משפחתה. בכל יום שואה נהגה להדליק נר זיכרון לזכר 2 אחיותיה ומשפחתם.

בית הספר בילדותי

למדתי שנתיים בגן "רעיה" ולאחר מכן בתיכון אחד העם שם למדנו מכיתה א'-י"ב. בכתה ישבנו בטורים והמורה ישבה על במה (קתדרה), שנמצאת ליד הלוח. כשהמורה נכנסת לכתה כולם קמו לכבודו. תמיד היינו קוראים למורה "המורה". לא הייתה לנו תלבושת אחידה. מקצועות הלימוד שהיו הכי חשובים היו: מתמטיקה, אנגלית, עברית, ספורט ומוסיקה. בכל חג היה נערך טקס, באולם הספורט של בית הספר. בכל בוקר הייתה התעמלות בוקר, לכל הכיתות, בחורשת בית הספר. בימי שישי, השיעור האחרון היה מוקדש לענייני חברה וקבלת שבת. בכתה לא היה מחשב, מזגן, או מקרן, רק לוח וגירים. לפני ההפסקה הגדולה כל ילד הניח מפית נקייה על שולחנו ואוכל את ארוחת העשר. אחר כך היינו יוצאים להפסקה, אהבנו מאוד את ההפסקות כי אהבתי לשחק ולהיות עם החברים.

תנועת הנוער "הצופים"

בסך הכל בתנועת הנוער "הצופים" הייתי שבע שנים. התחלתי כחניכה וסיימתי כמדריכה. בכתה ד', ב-ל"ג בעומר, רבים מילדי כתה ד' הצטרפו לתנועת הנוער הצופים. הגענו בערב, כשאת פנינו מקבלת כתובת אש גדולה: "היה נכון למלא חובתך"- שזאת השורה הראשונה של המנון הצופים. לאחר תקופה מסוימת בצופים קיבלנו עניבות ירוקות וסמל של הצופים שהיה עשוי ממתכת אפורה. התרגשתי מאוד מהטקס ומקבלת הסמל וענדתי אותו בגאווה. את אהבת הארץ למדנו דרך השירים היפים ששרנו, דרך הטיולים החווייתיים שערכנו ודרך מחנות העבודה, שהתקיימו בקיבוצים.

מה תנועת הנוער הזאת נתנה לי?

1. אהבת האדם-עודדה אותי לעזור לזולת, במיוחד לשונים ולזקנים.
2. אהבת הארץ.
3. ליצור קשרים עם חברים, איך לעשות דברים ביחד וגם ליהנות. החברים הכי טובים שלי עד היום, היו איתי יחד בצופים.
4. הכרות עם שירים חדשים וישנים, ועד היום אני מזמזמת אותם. למשל השירים: ריח דבש וריח מנטה, בדרך צפונה, בין סלעי מגור, עטו שמינו, עבי זעם ועוד…
5. כלים להדרכה, התארגנות וחיים במחנה.

בת המצווה שלי

בת המצווה שלי הייתה במהלך מלחמת העצמאות (שנת 1948) בסוכות. זו הייתה תקופת "צנע" ולא היה הרבה אוכל וממתקים. חיינו בצניעות ובחיסכון. קרוב משפחה שלנו, שגר באוסטרליה נהג לשלוח לנו אוכל איכותי ובעיקר גבינה צהובה טעימה. הזמנתי את הכיתה (כיתה ז) לחצר ביתי ביום שבת בשעה ארבע אחה"צ השולחן הגדול בחצר שלנו היה ערוך בטוב טעם. התיישבנו כולנו ליד השולחן ואני לבשתי את השמלה הכי יפה שלי.

פתחנו בשיר "היום יום הולדת" ואחר כך קראו ברכות. התכבדנו בסנדוויצ'ים עם גבינה צהובה ובנוסף , פרוסת עוגה, סוכריות וביסקוויטים. לאחר הכיבוד שיחקנו משחקי חצר עד שהשמש שקעה. החברים נהנו מאוד ועם חשכה נפרדנו לשלום.

מוסיקה

כלי הנגינה שהכי אהבתי היה פסנתר, ובילדותי, היה בחדרי "פסנתר כנף" שעליו ניגנתי במשך שבע שנים. מאז אני אוהבת מוסיקה קלאסית ומאזינה להרבה קונצרטים.

צבא

לאחר סיום התיכון התגייסתי לצבא ושירתתי כסמלת כוח אדם . במהלך השבתות בהן נשארנו בבסיס היינו מבלים, צוחקים ועורכים חידונים מוזיקאליים. בערבים התחלתי ללמוד את לימודי ההוראה בסמינר לוינסקי.

השתתפותי במשחק הכדורגל הראשון בארץ לנשים

חוויה מיוחדת שזכורה לי מימי הצבא, היתה השתתפותי במשחק הכדורגל הראשון בארץ לנשים, שהתקיים באצטדיון רמת גן. לשמחתי הייתי אני זאת שהבקעתי את הגול הראשון והיחיד במשחק. גול זה זיכה אותי בחיבוקים רבים, עידוד ואהבה. את אימוניי התחלתי בגיל 19.5 בזמן שירותי בצבא. הצטרפתי לאימונים ובכל יום התאמנו בחצר המחנה, בבית ובחצר ביתי. הייתי דבקה במטרה להצליח להבקיע גול ולכן התאמנתי בכל הזדמנות.

"אם יש לך מטרה, אם יש לך חלום, כדי להתאמץ, להשקיע זמן ומחשבה, כדי להשיג את המטרה ולהגשים את החלום".

המאמץ היה משתלם ונצחנו 1:0 כשאני זו שהבקעתי את הגול. אירוע זה התפרסם רק בעיתונות וברדיו, היות ובתקופה זו לא היה וואטסאפ, מחשב או טלוויזיה. רואיינתי ברדיו ע"י השדרן נחמיה בן אברהם.

מן העיתונות נכתב ע"פ הכתבות שהתפרסמו בעיתונים בשנת 1956, משחק הכדורגל הפומבי-הראשון בישראל בו השתתפו נשים בלבד.

הזמן: 1956

המקום: אצטדיון רמת גן

השופט: אלוף משנה שמואל סוחר

מאמני הקבוצות:

1- שחקן הכדורגל אמציה לבקוביץ-מאמן קבוצת" חבצלת"

2- העיתונאי ישעיהו רפפורט – מאמן קבוצת" דרור"

22 נערות-חיילות, יצאו להוכיח, כי הכדורגל אינו משחק לגברים בלבד.

לפני המשחק החגיגי היו ספקנים, שהרעיון, שבנות ירוצו אחרי הכדור, באצטדיון, ויבעטו לשער- לא נראה להם  והיו בטוחים, שהתוצאה תהיה  0:0. אבל בסיומו של המשחק ולאחר הצלחתו – 1:0 לקבוצת חבצלת, כשהבנות ירדו מיוזעות, מהשדה הירוק, הפכו כולן לפתע, למרכז התעניינות והערצה גלויה, מצד הקהל הרב, שנאסף באצטדיון.

2-3 חודשים לפני האירוע, התאמנו הבנות, כל קבוצה בנפרד, תחת ידם המאומנת של שני המאמנים. האימונים היו לפני שעות העבודה, בהפסקות ולאחר העבודה.

הבנות, כמובן, לא הדליפו את תכסיסיהן לקבוצה היריבה. הבנות ניחנו בהתלהבות ספורטיבית, למדו להרגיש את הכדור, לבעוט ולמסרו מרגל לרגל. העליה לשדה לוותה בטקס רב רושם, שאת אחד התפקידים הראשיים ממלאים עשרות הצלמים והעיתונאים.

אני וקבוצת "חבצלת"

ה"כוכבות"  עלו על המגרש והמאבק היה קשה. מצד אחד- התייצבה הגנה גבוהה ותמירה ואילו בצד השני, הגנה נמוכה יותר, אך מוצקה. השחקניות כולן היו פעילות ורצו אחרי הכדור, אבל המחצית הראשונה הסתיימה בתוצאה  0:0.  את ההפסקה נצלו המאמנים לתיקון השגיאות ולהוראות אחרונות.

במחצית השנייה, הקרב היה עקשני יותר יתרון קל החל להסתמן לקבוצת חבצלת, שזכתה בבעיטת 11 מטר, כאן הגיעו שאגות העידוד מהקהל לשיאן, אבל השחקנית אופירה חייקין, בעטה בכדור, שחמק מהשער, מרוב התרגשות.

כמה דקות לפני סיום המשחק, כשהיה נראה, כי עוד רחוק היום ,שבו תבקיע בת-ישראל שער כדורגל, פרצה אילנה זוהר [קסובסקי], לעבר השער ובעטה בכדור בעצמה, ששיע גלזר לא היה מתבייש בה. הכדור פגע בקורה, חזר לרגליה של אילנה ובבעיטה קשתית נוספת, כבשה אילנה את השער היחידי במשחק, שהביא לניצחון קבוצתה, "חבצלת".

יודעי דבר במגרש טענו, שהיה זה שער של כדורגלן מבטן ומלידה. אילנה עצמה הייתה נרגשת והמומה… המנצחות נישאו על כפיים מסביב לאצטדיון ובראשן אילנה.

תמונה בזמן משחק

כתבה שנכתבה בעיתון על הקבוצה

לחיצות ידיים, טפיחות על השכם, באו מכל צד ועשרות ילדים פרצו למגרש לגעת ב"כוכבות" החדשות. בינתיים ירד מהמגרש השופט הראשי, אלוף משנה ש. סוחר והצהיר את האני מאמין שלו."הבנות הראו הרבה יותר  משציפיתי מהן, יש להן רוח לחימה העולה על זו של כדורגלנים ותיקים". לציון מיוחד, מפי השופט, זכה שערה של אילנה, שהוכיח לדבריו "דבקות במטרה"- בהדגישו ,שאילנה לא התייאשה, כאשר הכדור פגע במשקוף ובעטה שוב והפעם לרשת של השוערת  מאשה רוגרודקה.

ובאמת גיבורת היום הייתה אילנה, חלוצת קבוצת חבצלת, פתח תקוואית, ברונטית וחיננית, שהעידה על עצמה שהיא חובבת כדורגל מושבעת. הבנות שיחקו יופי, הן שיחקו לפי הכללים  אמר אחד הנערים ,שיצאו מהתחרות המיוחדת הזו. למחרת כל העיתונים סיקרו את האירוע ונחמיה בן אברהם הקדיש ראיון מיוחד, ברדיו, לגיבורת היום, אילנה.

התמונה שלי במדי כדורגל, נשלחה לדודתי בברזיל והיא מיהרה לכתוב:

"האם אתם רוצים, שתהיה לנו "פלה" במשפחה? מוטב שתלמד באוניברסיטה, לפני שתהפוך לשחקנית כדורגל…"

ואכן סיימתי תואר שני בחינוך קהילתי ועבדתי כל השנים, כמורה, כיועצת וכמפקחת. עד היום אני חובבת כדורגל מושבעת ושמחה לראות שקמו בישראל קבוצות רבות של כדורגל לבנות וכמו כן שמחה לראות שהנכדים שלי מתן, אביב וניר בועטים בכדור בעצמה רבה והם חובבי כדורגל…

זה כנראה עובר בגנים…..

אני וחברותיי לקבוצה היינו "פורצות דרך"

עבודתי

עבודתי כמורה, יועצת ומפקחת לאחר הצבא המשכתי את לימודי, בסמינר לווינסקי למורות. בסיום הלימודים התחלתי לעבוד כמורה בבתי ספר יסודיים. אהבתי את העבודה, התמסרתי אליה ונקשרתי מאוד לתלמידי…

עבדתי כמורה בגבעת שמואל, בבני-עטרות ובפתח תקווה. לאחר שנישאתי לטוטי וילדתי 3 ילדים מקסימים, התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן.

תואר ראשון-יעוץ וקרימינולוגיה

תואר שני – חינוך קהילתי

סיימתי להיות מורה והתחלתי את עבודתי כיועצת, אחר כך כמדריכה של מורים אחרים ולבסוף כמפקחת על בתי ספר קהילתיים ומפקחת על הפרויקט "מחויבות-אישית".

יחד עם חברי במשרד החינוך, כתבנו חוברות הדרכה רבות, למורים, בנושאים אלה. אהבתי את עבודתי, היו גם קשיים ורגעים קשים, אבל התגברתי והמשכתי הלאה.

הזוית האישית

אביב: זה שעכשיו אני יודע הרבה יותר דברים על סבתא שלי והרגשה מאוד טובה ושמחה. סבתא אילנה: להמשיך לחלום ולעשות הכל למען הגשמתו ולהיות אדם טוב.