מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורה של שושנה אהרון, סבתי, הנשואה לציון אהרון, אמא לארבע ילדים: צאלה (אימא שלי), תומר, גיא וירדן, וסבתא לשישה נכדים: אוראל (אני), עידו, תהל, דניאל, רואי ואיתי.

סבתא ביפו 2020

ילדות

"שמי שושנה אהרון. נולדתי בבית החולים שערי צדק, ירושלים, בתאריך 14 בדצמבר, שנת 1959 לבית משפחת שלום. אני הילדה האמצעית מבין שלוש אחיות: סימונה היא אחותי הגדולה וגלית היא אחותי הקטנה.

אבי, בדרי שלום, עלה מעיראק ועבד כנהג באגד. אמי, רותי שלום, עלתה ממרוקו. היא עבדה כתופרת בחנות לחליפות גברים. כיום אני (שושנה) גרה בקרית יובל ועובדת כמזכירה במשרד לתכנון כבישים. בילדותי גרתי במושבה הגרמנית עם הורי ושתי אחיותיי. לא היינו משפחה עשירה אבל תמיד הרגשתי שיש לי מספיק. בילדותי אהבתי לסרוג ולתפור והייתי ילדה מאוד חברותית. אני זוכרת שכל הזמן הייתי נפגשת עם חברים ויוצאת לבלות. אמי הייתה לוקחת אותי לחברות שלה והיינו משחקות אצלן, היינו הולכים לגן השושנים במושבה הגרמנית – אהבתי נורא להיפגש עם חברים ולשחק בחוץ במשחקי חברה כמו: חמש אבנים, קפיצה בחבל, סבתא סורגת וגומי.

היה לנו מתנ"ס בו היינו נפגשים ושם הייתי בחוגים (ללא תשלום) כגון: ריקודי עם, שירה וכדורסל. בנוסף, הייתי גם בתנועת הנוער העובד והלומד. למדתי בבית הספר היסודי זלמן ארן ואחר כך המשכתי לחטיבת הביניים והתיכון בבית אלישבע. מהתיכון יצאתי עם מקצוע של שרטטת בניינים. סיימתי את לימודיי התיכון בגיל 17. לאחר מכן התגייסתי לצבא ושירתתי בבסיס מודיעין באשקלון. השתחררתי בגיל 19 כאשר התחתנתי.

בצעירותי

נישואין, משפחה וקריירה

עד שהתחתנתי גרתי במושבה הגרמנית עם הוריי, אחר כך עברנו לתלפיות. עם נישואיי עברתי עם בעלי לגור בקריית יובל. את בעלי ציון אהרון הכרתי בגיל 18 בבית קפה רונדו שבמרכז העיר. הלכתי לבית הקפה עם אחותי סימונה, וציון נכנס. הוא התחיל לדבר איתנו וביקש את מספר הטלפון שלי, והשאר כבר היסטוריה. התחתנו ברבנות שנה לאחר מכן, בשנת 1978, ועשינו מסיבה קטנה באולם הרבנות. שנה לאחר מכן בתי הבכורה, צאלה נולדה.

כפי שאמרתי, מבית הספר יצאתי עם מקצוע שמאוד אהבתי מכיוון שהשרטוט שנעשה ביד נתן לי סיפוק ורוגע אמיתי, אך לא עסקתי בו עד לאחר הולדת בני השלישי גיא. עד אז עבדתי בעבודות מזדמנות ולאחר מכן התחלתי לעבוד במקצוע שהיה לי – הנדסת חשמל (שרטוט בניינים) בחברת מד חשמל במשך 15 שנה, ולאחר מכן התחלתי לעבוד "בצופיה הנדסה" בתור מזכירה במשרד לתכנון כבישים, שם אני עובדת עד היום.

סבתא ביום חתונתה 1978

המלחמות והקשיים

חוויתי את מלחמת ששת הימים כשהייתי בגיל 7 ואני זוכרת שזו הייתה תקופה נוראית. בכל פעם הג"א הוציאו אותנו מהבתים ומהרחובות והכניסו אותנו למקלטים ולאחר מכן החזירו אותנו לבתים. זה חזר על עצמו כמה פעמים והיה אווירה של פחד גדול מאוד.

את מלחמת יום הכיפורים חוויתי בגיל 14. בערב יצאתי עם החברים שלי לפארק בארנונה ופתאום פרצה המלחמה, בלי שום התראה מוקדמת. אני זוכרת שאנשים היו שקועים עדיין בצום והתחילו לפתע לגייס אנשים – הכל היה מבולגן ולחוץ, כולנו פחדנו, אף אחד לא היה מאורגן. אני וחברים שלי רצנו מהר הביתה לקחת את כל המשפחה למקלטים.

את מלחמת לבנון הראשונה חוויתי בגיל 23. זו הייתה מלחמה נוראית והמון אנשים ששירתו את המדינה בגבורה נהרגו בה. במלחמה איבדתי את החבר הכי טוב שלי – שמוליק עוזרי. הייתי מאוד עצובה שהוא נהרג ולא הייתי מוכנה לכך בכלל.

במהלך החיים עברתי המון קשיים: גידלתי את ארבעת ילדי לבד, בזמן שבעלי פרנס אותנו. הייתי הכל בשביל הבית שלי ודאגתי תמיד לכולם. אף פעם לא קיבלתי ואף פעם לא ביקשתי דבר בתמורה. למרות הכל אני לא מתחרטת על שום דבר. לפעמים צריך לחוות גם את הדברים הקשים בשביל להבין, לקום מחדש ולהתחזק. אני מאוד גאה בעצמי שאת הכל השגתי בעשר אצבעות וכל דבר שאני קונה הרווחתי ביושר.

תחביבים וחוויות

כשהייתי יותר צעירה אהבתי לסרוג ולצאת עם חברים. כשהילדים היו קטנים אהבנו לצאת לחופשות, לבתי מלון וליהנות בחגים. כיום אני מאוד אוהבת לטייל, לטוס, לראות מקומות חדשים, אני אוהבת להיות בחברת אנשים, חברים, משפחה, לארח, לבשל ולצפות בסדרות טורקיות.

אף פעם לא אשכח את הלידות שהייתי נוכחת בהם. הייתי נוכחת בלידות של האחיינים שלי כאשר שתי אחיותיי, סימונה וגלית, ילדו את ילדיהן. הרגשתי סיפוק לראות שחיים חדשים באים לעולם והתרגשתי לחוות זאת עם אחיותיי.

ארבעת ילדיה של סבתא, 2020

מחשבות לעתיד וחפצים יקרים

תמיד אמרתי לעצמי שאם בחיים זה לא יסתדר לי לעבוד במקצוע שלי ארצה לעבוד בתחום הרפואה, לכן כרגע אני מאוד רוצה להתנדב במקומות שיתנו לי סיפוק כמו: בתי חולים, מד"א, אולי להיות אחות או מיילדת.

החפצים היקרים לי הם חפצים שכאשר אני נוגעת בהם, הם מעלים בי זכרונות טובים. אני מאוד סנטימנטלית, ולכן  בגדים ישנים של הילדים שלי וציורים שהם ציירו לי כשהם היו קטנים הם דברים שמאוד יקרים לי. אני מאוד נהנית לשמור דברים מהעבר ולהיזכר בכל רגע שהיה.

הזוית האישית

שושנה: מאוד נהניתי לעבוד עם הנכדה שלי ולפי לדעתי תכנית הקשר הרב דורי חשובה מאוד בימים אלו. חשוב שהנכדים ילמדו ויכירו את השורשים שלהם, ישמעו סיפורים על ילדותנו שאינם שומעים ביום יום. חשוב שהם ילמדו על העבר ויצאו קצת מאזור הנוחות שלהם.

אוראל: לפי דעתי תכנית הקשר הרב דורי הינה תכנית חשובה מאוד, כיוון שבעזרתה אנו מנציחים את הסיפורים החשובים הללו, שלא בכל יום יוצא לנו לשמוע אותם. זוהי הזדמנות לשמוע וללמוד איך חיו באותה תקופה, איך היו משחקים ומסתדרים ללא הטכנולוגיה, ללמוד מסרים חשובים ולהעריך את מה שיש לנו. בעזרת התכנית הסיפורים לא ישכחו, אנחנו נזכור וכך גם הדורות שיבואו אחרינו. דרך התכנית למדתי רבות על סבתא שלי ועל אירועים שונים בחייה. נהניתי מאוד לקחת חלק בעבודה וזוהי חוויה של פעם בחיים שכל אחד צריך לקחת בה חלק. סבתא נוהגת תמיד להגיד לי: "חיי גם בשביל עצמך לא רק בשביל אחרים".