מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ככה זה התחיל

גאווה משפחתית בטירונות: אבא שלום, אמא לאה, אחותי בלהה ואני
אני עם אבי במגרש שרכש ברעננה
טוביה שפירא מספר על משפחתו

החנות ברחובה הראשי של רעננה, אותה פתח אבי שלום או בכינוי חיבה 'שולם' (בהברה יידישאית), כמה חודשים אחרי עלייתם ארצה בחורף שנת 1947, הייתה החלום הרטוב שלו, אחרי שקרובת משפחתו (שכבר הייתה בעלת מאפיה ברעננה וחילצה אותו מהעיסוק היום יומי בהאכלת תרנגולות בלולים של המושבה) הפעילה את קשריה. הוא שכר בדמי מפתח חנות ברחוב הראשי ברעננה. אבי, שבית הוריו הופצץ על ידי הגרמנים מיד עם תחילת המלחמה בספטמבר 1939, ניצל לא בזכות "כיפת ברזל" אלא בזכות משקוף הדלת בו נתקע בבריחה מתוך הבית. לאחר טקס ההשפלה שערכו לו ולחבריו חיילים גרמניים, שאילצו אותו לברוח אחרי שירו במכונת ירייה לעברו ולעבר אחרים בתום יום גיוס לפינוי חסימת כביש מהריסות ההפצצה, הבין את הרמז וברח מזרחה לביאליסטוק, שם פגש את אמי לאה, ויחד הוגלו לסיביר וכך ניצלו.

הוריי שולם ולאה

תמונה 1

החנות של אבי הייתה חנות לתיקי ודברי עור ופלסטיק שנקראה "ש. שפירא- "Sz. Szapiro. בחלקה האחורי של החנות, מאחורי פרגוד עץ, היו שתי מכונות תפירה "זינגר", ושולחן עץ מסיבי עליו סכיני חיתוך לרצועות העור ולוחות קרטון ליצירת ידיות התיקים, פטיש וסט צבתות להרכבת פינות מתכת לתיקים, והחשוב מכולם – קופסה גדולה של דבק מגע משכר, שכל פתיחה של מכסה הקופסה הייתה מסחררת אותי ומושכת אותי לשאיפות עמוקות נוספות כמו מכור לסמים. אבי היה בעל מלאכה גאה בענף הבורסקאות וייצר תיקי עור לנהגי אגד, לחלבן, למוכר הנפט ומוכר הקרח. העונה בה הצליח להגיע לרווח כלשהו (אחרי הוצאות השכירות ורכש העורות, הקרטונים והדבק) היה במכירת הילקוטים לבית הספר לפני פתיחת שנת הלימודים, אותם ייצר בעצמו.

ילקוט מעשה ידי אבי (אני הכנתי את הידיות)

תמונה 2
למרות זאת, עדיין נתפסנו בעיני הוותיקים (מגדלי תפו"א, הלולנים והפרדסנים – עובדי האדמה, האיכרים) וכמובן גם בעיני ילדיהם – קפיטליסטים, סוחרים שעדיין אוחזים בעיסוקים של היהודים הגלותיים. אין צורך להזכיר שהתקופה היא ראשית שנות החמישים, בה אפילו בן גוריון שהיה פולני מפלונסק חיזק את הנרטיב של הישראלי החדש, עובד האדמה השזוף שבנו ילמד בבית ספר של "זרם העובדים" שם ילמד חקלאות והרכבות על עצי חושחש.

עיקר תפקידיי בתור ילד היו: 1. לכבות את התאורה בחלון הראווה במוצ"ש. 2. לתקוע ניטים בידיות הנשיאה של הילקוטים ובפינות 3. לכתוב בכתיבה תמה את הפרסומות שראה אבי בתל אביב שהסלוגן המנצח היה: "חדיש, חדש, ומחודש". עד היום לא הבנתי את המשמעות העמוקה של הסלוגן הזה, אך אסור היה לי לסטות ממנו ימינה או שמאלה, ואת הסוד הגדול לקח אבי ז"ל אתו לקבר.

אני בן 5

תמונה 3

אמי לאה עברה עם אבי את כל תלאות המלחמה ושניהם עלו יחד לארץ בסילבסטר שנת 1947 ממרסיי, כשהיא  בחודש השישי להריונה, אחרי שכבר איבדה תינוק במסע הארוך מסיביר דרך כל אירופה עד למרסיי. נולדתי בחודש מרץ, שלושה חודשים אחרי עלייתם לארץ, היה זה מימוש חלום של זוג מבוגר, אימי הייתה כבר בת 34, שניהם איבדו את רוב קרוביהם בשואה. אמנם עיקר עיסוקה של אמי היה גידול הילדים (אחותי בלהה נולדה כשנתיים אחרי) ותחזוקת הבית, אך בהיעדרו של אבי בגין רכש עורות, דבקים, קרטונים וריצ'רצ'ים (רוכסנים) בתל אביב, מילאה את מקומו בחנות עד שיחזור מהעיר הגדולה. עם המון רצון טוב הייתה מתייצבת בחנות לקבל את פני הלקוחות שלא נסעו לעיר הגדולה וחפצה נפשן לקנות ארנק או תיק אצל שולם שפירא, שהיה איש מסביר פנים ונוח לבריות. ובכן, כשכבר נכנסה לקוחה (אז נקראה גברת) כזו להתעניין בקניית תיק או ארנק חדש – אז לא היו באים לקנות אלא להתעניין כמו שמתעניינים בחדשות הבוקר הזה – הייתה אמי מרימה עיניים תמהות ושואלת "ומה רע בארנק הזה שאת מחזיקה?" הגברת, שחשה אי נעימות מהרצון שלה להתחדש בתיק אפנתי שזה עתה יצא לשוק, הייתה ממלמלת כמה הברות על קמט או שריטה בארנק או בתיק, או מנעול מקולקלאו ריצ'-רץ' תקול ואז הייתה אמי אומרת בצהלה: "למה לזרוק, כשבעלי יחזור מת"א יתקן לך וזה יהיה כמו חדש". כמובן שלקח לאבי זמן לקלוט את הקושי במכירת ארנקים ותיקים עם "אשת המכירות" שדוגלת בתחזוקת הקיים במקום התחדשות בארנק אפנתי, ולכן הפכתי אני לממלא מקומו בהעדרו. לצערו גם אני לא הפכתי לסוחר ומקדם מכירות. בחלקו בגין חוסר בכישורים מתאימים אך גם בגין האידאולוגיה עליה גדלנו, על פיה מסחר זה עיסוק של יהודים בגלות, אך כאן "בארץ האבות בה נבנה ובה ניצור חיי חופש חיי דרור" – עוסקים בחקלאות, בתעשייה ובעיקר בעבודה קשה.

רֶקְלָמָה של החנות

תמונה 4

החיבור לקרקע של ארץ ישראל התרחש דווקא מחוץ לטריטוריה והעולם "העסקי" של חנות הארנקים והתיקים של אבי: רעננה של אז שהוקמה על פי המודל הניו-יורקי הייתה רחוב ארוך אחד (ממזרח למערב) שכל הרחובות האחרים יצאו ממנו דרומה וצפונה (שדרת דג). למזלו של אבי, שכנו לחנות העונה לשם "פוזין", שהיה מוותיקי המושבה, רכש עם הקמת המושבה רחוב שלם שהיה שומם (למעט קוצים ודרדרים) והתחנן שאבי יקנה לפחות מגרש אחד של דונם תורכי כדי שיהיה לו, לפוזין, כסף לשלם את המיסים שהמועצה השיתה עליו. אבי הסכים לשלם לו סכום של כאלף ל"י (בשנת 1959) עבור אותו דונם, אותם הכין לקניית עורות וקרטונים לייצור התיקים לקראת פתיחת שנת הלימודים, וכך עברנו לבית קטן משלנו על קרקע בשכונת ותיקי המושבה, נאמנים לחזונו של בן גוריון ליישוב ארץ ישראל.

הבית קיים עד היום, ואני, אחרי שנולד לנו ילד רביעי והתחיל להיות צפוף בדירה בת שלושה חדרים ברעננה, בניתי בית בצמידות לבית הוריי, אשר זכו להיות שותפים מלאים בגידול ובחינוך ארבעת ילדינו (של ויוי ושלי), וכך הגשימו את חלומם לבסס שבט קטן בארץ ישראל שימשיך את השושלת המשפחתית שכמעט נקטעה לחלוטין בשואה.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

טוביה שפירא תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן

איור של אריה טופור

תמונה 5

מילון

חֻשְׁחָשׁ
חֻשְׁחָשׁ או תפוז מר (שם מדעי: Citrus aurantium) הוא מין בסוג הדרים, הדומה בצורתו ובצבעו לתפוז, אולם פריו אינו אכיל אלא לאחר עיבוד או בישול. גובה העץ הבוגר כחמישה מטרים ויותר. פטוטרות העלים מפותחות. הפרחים לבנים וריחניים. קליפת פרי החושחש כתומה. בפרי פלחים, המכילים בקבוקוני מיץ ועטופים בקליפה דקה. יש בו גרעינים רבים קרובים למרכז הפרי. טעמו מר. (ויקיפדיה)

רֶקְלָמָה
מודעת פרסומת (ויקימילון)

ציטוטים

”לקח לאבי זמן לקלוט את הקושי במכירת תיקים עם "אשת המכירות" שדוגלת בתחזוקת הקיים במקום התחדשות בארנק אפנתי“

הקשר הרב דורי