מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה, נולדתי בפאס שבמרוקו בשנת 1948. המשפחה שלי גרה בשכונה היהודית בפאס, שמכונה המלאח. בשכונת המלאח גרו מרבית היהודים בפאס, ובזכות זה הם יכלו לקיים את כל המוסדות היהודיים המאפשרים לקיים את כל אורח החיים שמתאים ליהדות כמו למשל: בתי כנסת, חנויות כשרות, מרכזים רוחניים ותלמודי תורה וישיבות. גדלתי במשפחה בת 8 ילדים, רוב המשפחות במרוקו היו משפחות מרובות ילדים זה לא היה משהו חריג. הבנים למדו בתלמוד תורה שנקרא אם הבנים וזה כבר מגיל הילדות מרגע שהילדים למדו ללכת ולדבר. לימוד התורה היה ערך מרכזי בחיי הקהילה היהודית. והבנות במשך תקופה ארוכה למדו לנהל את משק הבית ועזרו בטיפול במשפחה.

לאחר הכיבוש של מרוקו על ידי הצרפתים, הוקמו במרוקו בתי ספר אליאנס. אליאנס כי"ח (כל ישראל חברים), הוא ארגון יהודי צרפתי ששם לו למטרה לתת השכלה לילדי היהודים בכל מקום בעולם ובמיוחד בארצות נחשלות וגם בישראל. אליאנס פתחה בתי ספר גם לבנות, ואז התחילו גם הבנות לצאת ללמוד בבתי הספר האלה. גם אני למדתי בבית ספר כזה בפאס. השפה שאנו למדנו בה הייתה צרפתית, אבל היו לנו גם שיעורי עברית, כי זה היה בית ספר יהודי.

אבל בשנת 1956 קיבלה מרוקו עצמאות וחשבנו שעכשיו החיים שלנו עלולים להיות בסכנה, כי עכשיו השלטון עבר לערבים ולכן הרבה משפחות יהודיות החליטו לעזוב את מרוקו ולעלות לישראל.

אנחנו הגענו לארץ לאחת התקופות הקשות ביותר של המדינה. המדינה הייתה אחרי מלחמה קשה מלחמת השחרור, עוד לא היו שום תשתיות לארגון החיים של המדינה ולא היו שום מקורות הכנסה. המעט שהיה היה צריך לחלק לכולם ולכן הכריזו על משטר הצנע. משמעותו של משטר הצנע הוא שמקציבים לכל משפחה מזון לפי מספר הנפשות במשפחה, פעם בחודש המשפחה הייתה מקבלת תלושים לפי מנות המזון שמגיעות לה ועם התלושים האלה המשפחה הייתה הולכת למכולת ומקבלת את כל האספקה לחודש ימים, תמורת התלושים. חשוב לציין שהיו כמה פריטים במנות האלה שאנחנו לא הכרנו ולא ידענו להשתמש בהם. כמו  למשל המרגרינה. לעומת זאת בגלל שהיינו משפחה עם הרבה ילדים היינו זכאים להרבה מנות שוקולד, וזה היה מאוד משמח.

מהאונייה לוקחים אותנו במשאיות, והתחושה היא שהדרך לא נגמרת. המשאית הייתה סגורה ולא ראינו כלום. אנחנו פחדנו מאוד ובסוף המשאית נעצרה, פתחו את הברזנט, ואומרים לנו לרדת. ואנחנו מסתכלים סביבנו זה נקרא ימין ושמאל רק חול וחול ובאמצע הכלום הזה כמה צריפונים, פחונים, ואוהלים, לא ברור לנו מזה. ואנחנו יושבים במשאית וכולם שעלינו לאונייה, אנחנו רוצים רק ירושלים. וכמובן שהשאירו אותנו שם ואומרים לנו לרדת, כולם התחילו לבכות ואמרו תחזירו אותנו. החיים שלנו בישראל. באותה התקופה שאנחנו הגענ,ו קראו למקומות האלה עיירות פיתוח, המטרה שלהם הייתה להקים יישובים חדשים בכל שטחי האדמה שישראל כבשה במלחמת השחרור. עם הזמן הבנו שבעצם הביאו אותנו למקומות האלה כלומר לעיירות הפיתוח, לשתי מטרות: אחת – המוצהרת שאנחנו הולכים להקים יישוב חדש בישראל, אבל אחר כך גילינו, לצערנו הרב, שבעצם אנחנו היינו שם כדי לשמש כוח אדם זול לקיבוצים המבוססים באזור.

כל האנשים שהיו בעיירה לא יידעו עברית והסיכוי היחיד שהיה אפשר ללמוד זה רק שהילדים ילמדו בבית ספר ישראלי. שיפגשו עם ילדים ישראלים עם תרבות ישראלית אבל לצערנו הרב הקיבוצים לא פתחו את שעריהם בפנינו, ואנחנו נשארנו להתמודד עם הקליטה שלנו בארץ, עם לימוד השפה, בעיות פרנסה קשות, וחוסר יכולת לעזור לעצמנו. כל מי שהייתה לו איזה שהיא יכולת פשוט עזב את העיירה וככה נשארו רק החלשים. בעיירה אילתרו איזשהן כיתות לימוד והביאו מורות חיילות. אלה היו חיילות שהלכו לצבא אחרי שסיימו תיכון, עברו איזה קורס מזורז של כמה חודשים ובאו ללמד אותנו. בסך הכל הם היו בנות מקסימות והן עשו כמיטב יכולתן. כשהילדים הגיעו לגיל תיכון, בחוסר בררה נשלחו הילדים לפנימייה.

באותה תקופה יזם ראש הממשלה דוד בן גוריון, פרויקט לילדים מחוננים מעדות המזרח, ובעיקר מעיירות הפיתוח. לפרוייקט הזה היו נבחרים התלמידים הכי טובים והכי מבריקים היו נשלחים לפנימיות טובות במימון של המדינה. גם אני זכיתי להיות אחת מהתלמידים האלה. זאת הייתה הזדמנות מדהימה בשבילי ללמוד בבית ספר שבו מדברים עברית טובה, ללמוד עם ילדים ישראלים ובתנאים מאוד טובים ללמידה אבל מה שזה אומר, שוב מוציאים את כל האנשים הטובים מן העיירה ומדלדלים את כוחותיה, והרבה מן הילדים לא חוזרים לעיירה. וזה הנציח את חוסר ההתפתחות של עיירות הפיתוח. ודבר שני שבעצם ילדים מבתים לגמרי נורמטיביים הופרדו ממשפחותיהם דבר שהשפיע על הקשר של הילדים עם המשפחות שלהם, על המסורת של המשפחות, כי בעצם הם הפסיקו לחיות בבתים שלהם וקיבלו חיים חדשים ואחרים בפנימיות. איך את הרגשת עם כל זה? כביכול הרגשנו על הגובה כי אנחנו נבחרנו לתוכנית וכי היינו ילדים "מחוננים", יכולנו ללמוד בתנאים טובים ונוחים אבל בכל זאת זה ניתק אותנו מהשורשים שלנו והרבה מאד מהילדים האלה שלמדו במסגרת התוכנית הזאת, לא חזרו לעיירות שמהן הם יצאו, ושוב העיירה נשארה מאחור. מתוך מה שאני יודעת, הרבה מהילדים שלמדו בתוכנית הגיעו לאקדמיה והגיעו לאוניברסיטאות, מה שאומר שבשבילם התוכנית הצליחה אבל כמו שאמרתי בשביל המשפחות והקשר בין הילדים לשורשים שלהם עורער, ואף במקרים מסוימים נותק.

אני אישית הגעתי לאוניברסיטה, למדתי עבודה סוציאלית, חזרתי לשדרות הקמתי שם משפחה ועשיתי כמה פרויקטים לטובת קהילת שדרות כמו למשל: הקמתי את התחנה לבריאות הנפש וכן את השירות הפסיכולוגי. זה סוגר איזשהו מעגל מבחינתי אבל אני יודעת בוודאות שלא רבים עשו כמוני.

כמו שסיפרנו כבר את הילדות עברנו בשדרות ובתקופה זאת החיים היו עדיין מאד פשוטים. לא הייתה כמעט טכנולוגיה, עדיין השתמשנו בפתיליות ופרימוסים, והדלק שהפעיל את המכשירים האלה היה נפט, וזה מביא אותי להרבה בעלי מקצוע של אותה תקופה שכבר אין בהם צורך, והם לא קיימים, כמו למשל: מוכר הנפט – הייתה לו עגלה שהוא היה מוביל אותה עם חמור או פרד. על העגלה הייתה חבית גדולה כשהוא היה מגיע לשכונה הוא היה נצלצל בפעמון גדול ואנשים היו יורדים עם מיכלים והוא היה מוכר להם את כמות הנפט שהם מבקשים. בעל מקצוע נוסף היה, מוכר הקרח, לרוב האנשים היה בבית ארגז קרח (מקרר של פעם) ומוכר הקרח היה מסתובב בשכונות ומוכר לאנשים חתיכות קרח כדי לשים בארגז הקרח ולשמור על האוכל טרי. בעל מקצוע נוסף היה החלבן, בהתחלה אנשים היו באים עם מיכלים ובקבוקים ובתקופה יותר מאוחרת הוא היה מחלק כבר בקבוקים לארוחת הבוקר. מאז התקופה הזאת של ילדותי הכל התפתח בצורה מרתונית. התחילו לספק הכל מוכן בסופרמרקטים, המכשירים בבית השתכללו, הגיע החשמל, הגיעה האלקטרוניקה ואנחנו הדור שלנו עבר תהליך התפתחות מהיר. חלקם קצת מסתגרים וקצת מתקשים לעקוב אחרי כל ההתפתחויות החדשות ונעזרים בילדים ובנכדים כדי להצליח להפעיל מכשירים, תוכנות, אפליקציות ומה שאנחנו שומעים מהילדים והנכדים. "אבל סבתא זה קל איך את לא יודעת?"

ואז באה הקורונה והרסה את החיים עוד יותר, אבל הצלחנו לעשות שיחות בזום, וגם בוידיאו, כי זה הדרך היחידה שהייתה לנו לתקשר עם הילדים והנכדים.

הזוית האישית

דניאל: אני נמצא בתוכנית זו ואני למדתי המון דברים למשל: איך חיו בתקופה של פעם, מה אכלו איזה מקצועות היו פעם. אני חושב שהתוכנית הזאת טובה משום שהיא מקשרת בין האנשים המבוגרים לבין הצעירים.