מאגר סיפורי מורשת

הוריי, יהודית וחי (יצחק) עלוש, עלו לארץ בשנת 1948 עם קום המדינה. ספורי זה עוסק בעלייתם וכמיהתם של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל.

זיקתם של שני הוריי וזיקת משפחותיהם לארץ ישראל הייתה שונה לגמרי ביניהם. הוריי גדלו וחונכו בצורה שונה לגמרי זו מזה. אמי, בתם של ניסים ומטילד כהן, גדלה בילדותה בבית הוריה ובהמשך למדה בבית ספר צרפתי לא יהודי בעיר אלג'יר. סבי וסבתי, משפחת כהן, היו בעצם מה שאנו קוראים היום חילונים לגמרי. לעומת זאת אבי גדל בתוניס בעיר גבס בבית דתי, בית משפחת עלוש, שהיה באותו מקום לאורך הדורות. אבי ומשפחתו, הוריו יוסף ורחל כמו גם אחיו, למדו בבית הספר היהודי "אליאנס", הלימודים היו בשפה הצרפתית, הבנים למדו גם יהדות ותורה ב "חדר". סבי מצד אבי וכך שאר הבנים ידעו שלוש שפות: ערבית, לדבר עברית וצרפתית קרוא וכתוב. סבתי ובדרך כלל הבנות לא ידעו עברית. גם הן למדו ב"אליאנס". הקהילה היהודית בגבס שבתוניס הייתה מאוד מגובשת. הם שמרו לאורך הדורות על המסורת והדת, דבר שהביא ברבות הימים לעלייתם של רבים ארצה.

אימא יהודית, אבא חי (יצחק), אחותי הקטנה יעל ואני

בכדי להמחיש לנו הילדים את אחדותם, דבקותם בדת ונאמנותם לקהילה היה אבי מספר מדי פעם על מקרים שחוו במקום מגוריהם בגלות בתוניס. אחד מאותם סיפורים רבים התרחש כאשר שכניהם הערבים היו יוצאים לפרוע ביהודים. מיד היו הם, נערים ובוגרים מהקהילה היהודית, יוצאים לרחוב מול הפורעים ולמרות שהם היו מעטים מול רבים הם כמעט אף פעם לא ויתרו למרות  שהיו "חוטפים חזק". "תמיד", היה אבי מסיים הסיפור, "ידענו שאין לנו ברירה אלא לנצח, בסופו של דבר הערבים למדו לכבד אותנו." סיפור נוסף שזכור לי מסיפורי אבי: יום אחד אמו, הרי היא סבתי רחל (לבית סרור), שמעה רעש  במזווה, פנתה ואמרה לילדיה: "גשו תבדקו מה קורה שם", הילדים מצאו במזווה ערבי שבא כנראה לגנוב אוכל. הבנים הוציאו אותו לרחוב, היכוהו נמרצות למען יראו וייראו. לאחר מעשה סבתי קראה להם ואמרה: "תכניסו אותו הביתה, הבן אדם רעב צריך להאכילו". סיפורים אלה ואחרים ביטאו את נחישותם להישאר יהודים גאים ועם זאת הוכיחו את האנושיות שלהם.

לימים החליט אבי לעלות לארץ, הוא ברח מהבית למחנה דרור שנמצא באלג'יר והיה מכשיר נערים לקראת עלייתם ארצה. הוא היה אז בן 17 בערך. אבי שהה במחנה ההכשרה של דרור כשלוש שנים, שם גם הכיר את אמי שגרה בעיר אלג'יר. אמי ואחותה עבדו ועזרו במחנה בעבודות שונות. לאורך השנים הגיעו למחנה שליחים מהארץ כמדריכים. אזכיר שניים מהם שהוריי שמרו איתם על קשר לאורך כל השנים ואני זכיתי להכירם מקרוב, היו אלה יאני אבידוב מנהלל ואפרים פרידמן מבית אורן. אמי ואחותה לא התגוררו במחנה אך עזרו במשך שנים לקיימו וכך הכירו הוריי. לימים הם החליטו להתחתן. הם נסעו לחתונה לתוניס עם הוריה ואחיה של אמי, התחתנו וחזרו לאחר החתונה למחנה.

בשנת 1948, כשאמי כבר בהריון, אני הייתי התינוק שבדרך, אחד השליחים סידר להורי אישור כניסה לארץ והם הצטרפו לקבוצת פליטים מהשואה באירופה שעלו ארצה ויצאו בספינה מנמל  מרסיי. בשנת 1950 נולדה אחותי יעל. הוריי ועוד חברי התנועה מצפון אפריקה ואיטליה החליטו להקים קיבוץ, לימים קיבוץ רגבים. בתחילה הם התמקמו בתוך פרדס באיזור כפר סבא, משם הם עברו להרי אפרים שם למעשה הם  תפסו "משלט". מסיפורים של אבי אני זוכר שבתקופה שהם היו ברגבים הוא עבד בחקלאות ובעבודת חוץ אצל קבלן לאיסוף זבל בכפר סבא. תקופה מסוימת אבי עבד גם בעבודת בניין בעיר תל אביב, עבודה שהכניסה לקיבוץ כסף טוב ובעיקר צ'ופרים של מזון שהקבלן נתן לעובדיו ואבי היה מביא לקבוצה. מה שזכור לי שתמיד הוא סיפר בגאווה כמה טוב היה לו ובעיקר היה גאה בתרומה לקיבוץ.

התינוק שבדרך

את תקופת הקיבוץ ממש איני זוכר. הוריי עזבו כשהייתי בן שנתיים. באותה תקופה בערך נולדה אחותי יעל. אחותה של אמי עלתה בעלייה "לא לגאלית" באמצע שנת 1947 אך נתפסה ע"י הבריטים וגורשה למחנה מעפילים בקפריסין. הם הוחזרו לארץ בשנת 1948, כיון שדודתי הייתה בהריון וקרו הרבה אסונות בזמן לידות במחנה, היא ובעלה הצטרפו לגרעין המיועד להתיישבות. אני מזכיר זאת בכדי להמחיש עד כמה היה חשוב להם לעלות ארצה ושילדיהם יוולדו כאן. כזכור, אז היו אידאלים בלי מרכאות. לדוגמא, הייתה החלטה בקבוצה שמדברים  רק עברית. אבי כאמור ידע עברית אך אמי ואחרים נאלצו ללמוד השפה ומהר. אני זוכר שלימים לאחר כחמישים שנה שאלתי את אמי: "למה לא דיברתם איתנו צרפתית?", אמי הסתכלה עלי לרגע ופרצה בבכי. אני חייב לציין שהוריי וקרובי משפחתי השתלבו בארץ בצורה מושלמת.

מקיבוץ רגבים הם עברו למושב היוגב. מה שזכור לי שלנו הילדים היה מצוין, אך בדיעבד הבנתי שלהורים היה די קשה מבחינה כלכלית. אבי ואחרים נאלצו לרדת לצפון הנגב בכדי להתפרנס מחריש בשטחי קיבוצי הנגב. מהתקופה במושב היוגב אני זוכר ילדות כיפית. היינו מעט ילדים בכל שכבת גיל ואני זוכר שכולם שיחקו עם כולם. במיוחד שיחקנו בחוץ, על הדרך הראשית, כי עוד לא היה כביש, כך היה גם בהפסקות בבית הספר. הלימודים לא כל כך עניינו אותי בלשון המעטה. מקרה שזכור לי כך היה: באחד הימים לא הלכתי לבית הספר, כי הייתי "חולה". אחרי הצהריים יצאתי לדרך לשחק עם שאר הילדים ואז מופיע מורי רכוב על אופניו ומה שזכור לי שהוא כעס עלי, על שהוא בא לבקר אותי ה"חולה" ואני בעצם בריא ומשחק בחוץ. סיפור נוסף שזכור לי מבית הספר היה בכיתה א': המורה הייתה בתיה ארד לימים אמו של רון ארד. באחד הימים היא הביאה לכיתה שלושה פרחי בר: כלנית, נרקיס ורקפת. ישבנו שלושה ילדים על ספסל  עם עיניים מכוסות ואנו היינו צריכים לזהות איזה פרח היא נותנת לנו להריח. כמובן שאנו טעינו ובכוונה, הרי הכרנו את הפרחים מצוין. בואדי למטה היו נרקיסים ובגבעות בהיוגב וגם ממול לכניסה למושב גדלו כלניות, רקפות ופרחים אחרים. כיון ש"טעינו" היא סטרה לנו כמנהגה וכמנהג אותם ימים, אבל אנחנו יצאנו מהכיתה מרוצים מעצמנו.

בבר המצוה שלי

ממושב היוגב עברה המשפחה לדימונה. לדימונה הגעתי בכיתה ז'. מה שאני זוכר ולטובה הוא שהשילוב של ילדים שנולדנו וגדלנו בארץ לילדי העולים מכל התפוצות היה פשוט נפלא, כולם התחברו לכולם. לפחות בדימונה הקליטה וההשתלבות הייתה משהו טבעי ואני חושב שהרבה בזכות אנשי החינוך שהיו לנו. דרך אגב, בשנה האחרונה העברתי תמונה שהייתה אצל הוריי לחבר והוא הראה אותה לאישה שהייתה אז נערה, והוא מספר לי שהיא אמרה לו: "אתה רואה את התספורת שלי בתמונה? עשיתי אותה כי רציתי להראות צברית".

סה"כ לנו הילדים, מאז ועד היום, החיים היו והינם נפלאים וזאת בזכות נחישות הורינו.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

יחיאל עלוש תרם שני סיפורים סיפור נוספים למאגר המורשת:

ימים נשכחים בחוף דהב

ה'רזרבי' של עלוש

איור של אריה טופור