מאגר סיפורי מורשת

שמי גילה קופל, בחרתי לכתוב על בעלי –גדי קופל. גדי נולד בישראל בחיפה ביח' שבט תש"ט, 17.2.1949. הוריו עלו מגרמניה עוד לפני השואה, אביו –הלמוט (שמואל) קופל היה ציר בקונגרס בבאזל בשנת 1939 מטעם הבח"ד (ברית חלוצים דתיים), יוסף בורג שלימים נהיה שר בממשלת ישראל, השתתף באותו קונגרס. בסיום הקונגרס אבא של גדי  חזר מבאזל לגרמניה ברכבת, היא עצרה לפני הגבול ושם אמרו לו, דרך החלון, שפרצה מלחמה ולא כדאי לו להמשיך ואם הוא נוסע הוא לא יחזור. אכן הוא לא המשיך וחזר לבאזל ,יוסף בורג נשאר שם כי היו לו עוד סידורים. לאבא של גדי לא היה איפה להיות, בורג הציע לו לחלוק עמו את החדר. מכאן דרכו נסללה ישירות לארץ ישראל.

גדי – הבן הבכור, נקרא על שם סבו, אביו של שמואל (הלמוט) – גד פנחס. גדי בצעירותו למד בביה"ס ממ"ד כרמל, בחיפה. בתיכון רוב חבריו הלכו לישיבות תיכוניות: כפר הרוא"ה, קריית שמואל, ועוד.. הוא החליט ללמוד משהו מעשי יותר ולכן הלך לביה"ס "בושמת", ביה"ס שליד הטכניון. הייתה לו אידאולוגיה שצריך לחזור לעבודת כפיים ועבודה חקלאית דווקא בארץ ישראל לאחר השיבה לארץ. הוא ציטט את הפסוק "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט',כג') ואמר: "לא כתוב והקמתם ישיבה, קודם צריך לנטוע עצים, זה ישוב הארץ". גדי היה התלמיד היחיד שהיה דתי בכיתתו. עיקר פעילותו החברתית הייתה בבני עקיבא, כמדריך בסניף בחיפה. במסגרת שירותו בצה"ל התגייס לנח"ל וגם שימש כקומונר בסניף בני עקיבא רמת גן. אחרי השירות  הצבאי הוא למד בטכניון הנדסת קרקע ומים. את התואר השני עשה בהידרולוגיה באוניברסיטת ירושלים. בשנות לימודיו התעניין מאד במפעלי מים עתיקים, אמות מים, בריכות ואספקת מים בעבר. אהוד נצר ז"ל, שהיה ארכיאולוג, הזמין את גדי לתת יעוץ בחפירות שניהל בארמונות החורף של  המלך הורדוס ביריחו. באותה תקופה חזרו לגור בחברון וגוש אמונים החלו להקים ישובים ביהודה ושומרון. גדי התחבר לגרעין – "עיר התמרים" שמטרתו להתיישב ליד יריחו, מקום שהיה מחובר אליו בעקבות החפירות בארמונות החורף של הורדוס. הממשלה, לא אישרה להתיישב ליד יריחו והציעו נקודה אחרת מעל יריחו, היום הישוב – מצפה יריחו. הם היו קבוצת רווקים ורווקות ומשפחה אחת שהיוו את הגרעין המייסד של הישוב. מצפה יריחו הוקם בשנת 1977, כשנתיים לאחר הקמת הישוב, ב-1979 התחתנו. נולדו לנו שישה ילדים והקמנו משפחה, כולם מחוברים ואוהבי ארץ ישראל. גדי היה מחובר מאד לישוב. מצפה יריחו ממוקמת במדבר יהודה מעל יריחו. אזור מדברי, חם ויבש, מי חלם שהמקום יהיה פורח. על כל עץ שהצליח לצמוח הוא אמר: "חייבים לדאוג שימשיך לצמוח ויהיה ירוק". היה חשוב לו להשקות ולדשן כדי שהעצים יוכלו לגדול. הוא דאג למערכות השקיה, במיוחד לצמחיה שנמצאת במקומות שפחות נגישים כמו "המוצב", "הגבעה". "המוצב" – מוצב צהלי נטוש בקצה מצפה יריחו המשקיף על ים המלח, גדי דאג שיתרמו שתילים ממשתלות, ויזם שתילה עם ילדי בתי הספר. "הגבעה" – גבעת אור, גם שם דאג לשתילת עצים לאורך הדרך לגבעה ובגבעה עצמה, הוא התמיד לפתוח את המים כל יום שישי כדי להשקות את העצים בדרך לגבעה. בנוסף תיקן צינורות שנפגעו על ידי חיות המדבר שהיו צמאות למים. הוא היה חי את העצים ודיבר והתייחס אליהם כמו אל אנשים.

גדי בצמרת הדקל קוטף תמרים, במטרה לחלק לתושבי הישוב לקראת ראש השנה

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור העץ של גדי:

לפני כמה שנים הוחלט לרצף את הרחבה שלפני בית הכנסת בישוב שלנו. ברחבה צמח עץ גדול, מכנף נאה, שהתנוסס לתפארה עם שפעת ענפים ועלים. העץ הפריע לעבודות הריצוף והחליטו לכרות אותו. בתחילה ניסרו את כל הענפים ואז עברו לגזע, התחילו לנסר מצד אחד ועברו לצד השני ואז הופיע גדי. בשום פנים ואופן לא נתן להם להמשיך הוא ממש "יצא מכליו" ולא הבין איך מעיזים לכרות עץ. פשוטו כמשמעו, הוא לא זז משם עד שהביאו מחפרון, שחפר את מה שנותר מהעץ עם שורשיו. זה היה רק גדם עץ וכולם אמרו שלא נותר מהעץ כלום. אבל גדי התעקש שישתלו את העץ במקום אחר. שתלו אותו בדרך ל"גבעה".

הסבר קצר על הגבעה: אחרי הסכמי אוסלו, הישוב וגדי, שהיה חלק ממזכירות הישוב ומהיוזמים העיקריים למהלך, החליטו לפרוץ דרך ולהתרחב. סללו כביש לגבעה ועליה הקימו בית כנסת כמהלך ראשון, ברבות הימים גם נוספו קרוואנים ומשפחות. בבית הכנסת התפללו בשבת בבקר וגדי היה הגבאי במשך כל השנים. העץ נשתל בדרך לגבעה וגדי כל שבת היה עוצר לידו, מחבק אותו באופן ממשי ואומר לו שהוא עוד יגדל יצמח ויתאושש, חלק מהתושבים וילדיהם עשו כמעשה גדי וגם הם חיבקו את העץ. אכן כך קרה, גדם העץ החל מצמיח ענפים חדשים, לבלב והמשיך לצמוח.

לגדי היה חיבור מאוד מיוחד לעצים אולי כי הוא נולד סמוך לט"ו בשבט (בי"ח שבט). הוא ממש הרגיש את מצוקת העצים היה דואג להשקותם, לפתוח את ההשקיה במסירות גם כאשר קיבל מכתבים מהמזכירות על בזבוז מים, הוא גם תיקן טפטפות על חשבונו כל הזמן ותמיד בט"ו בשבט השיג שתילים מקק"ל על מנת לשתול עם ילדי בתי הספר והגנים. תמיד אמר "שבמדבר אם מצליחים שיהיה קצת ירוק, צריך לשמור על כל צמח ועץ כבבת עין".

שיתפתי במקצת  מהיחס של גדי לעצים. החיבור שלו לארץ התבטא בפעילויות שונות חוץ מגידולי עצים וצמחיה: הוא הדריך קבוצות של סיורים בנושא אמות מים ותיקות ואספקת מים לירושלים בתקופה העתיקה. בישוב בכל הזדמנות כשביקשו ממנו היה מוכן להעביר הדרכה על הקמת הישוב והאזור. השתתפנו בקבוצת וותיקי מטה בנימין שהלכו את כל שביל ישראל מהצפון לדרום. הקבוצה כל כך אהבה את גדי, לאורך כל המסלול גדי היה סוחב קומקומים כדי להכין קפה ותה בהפסקת הצהריים למשתתפים. גדי נפטר באופן פתאומי מאירוע מוחי, אתו נגדעו תכניות ורעיונות שתכנן לעשות בחייו. לזכרו, הקבוצה שאיתה הלכנו,את שביל ישראל הוציאה חולצות כשהתמונה של גדי מכין את הקפה מודפסת מאחור, ומלפנים כתבו: מטיילים עם גדי בשבילי הארץ.

בתמונות רואים את הנסירה והצמיחה ופינה צנועה  שהקמנו לזכר גדי, מימין: העץ במערומיו, העץ מתחיל לפרוח מאהבתו של גדי, השלט לזכרו של גדי ומשמאל העץ הפורח ופינה לזכרו של גדי

אחד מחבריו כתב עליו: "מחמם הלב לזכור את היהודי האמיתי והענק הזה שעליו מתקיים הפסוק "כימי העץ ימי עמי….". גדי היה מחובר לשורש של עם ישראל, כנראה מזיקתו להבנת גידול שורשים…. והתחברות אליה, דוגמת השורש דכולנו חברנו אליו, חבל על דאבדין…. (דן)

הזוית האישית

גילה: אני מרגישה שבדרך זו אני משמרת את המורשת והאידאולוגיה של גדי. בהפרחת השממה והוספת צמחיה לנוף הישראלי, אנו מתחברים ומחזקים את ארצנו, מתקשרים בעבותות אהבה לארץ ישראל, ומעבירים את המורשת מדור לדור.