מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

כיצד הצלת יהודי בולגריה עיצבה את חיי

סבתא ואני בזמן המפגש לפרוייקט
סבתי עם משפחתה בפיקניק
חברות,אהבה ואופטימיות

אמי לאה כהן- אוליבר היא ילידת העיר ורנה בבולגריה. אבי לאון אוליבר הוא יליד העיר סופיה בבולגריה.
הורי נישאו בעיר סופיה וגרו שם. אחותי דליה נולדה בסופיה. הורי עלו ארצה בשנת 1948. יחד איתם עלו ההורים של אבי ואמי ,אחיהם ואחיותיהם עם ילדיהם. כל המשפחה התיישבה ביפו. אני זוכרת ילדות שמחה בבית ערבי ביפו. כל המשפחה של אבי גרה איתנו, היינו מלוכדים מאד, חוגגים חגים ביחד, אוהבים לאכול לשתות לשיר לרקוד ולשמוח.
תמונה 1

תמונת האירוסין של הורי בעיר סופיה.מלבד הורי רואים בתמונה את ההורים של אבי ההורים של אמי , אחות אבי ובעלה, אחיו של אבי ואחיה של אמי

הורי היו אנשים מאושרים ושמחים ואבי הסביר לי שהם אנשים אופטימיים כי בזמן השואה הם הבינו מה זו חברות ודאגה אמיתית. אבי סיפר על מלך בולגריה שהציל את יהודי בולגריה ועל העם הבולגרי שהיה עם טוב, אהב את היהודים ולחץ על מלך בולגריה לשמור על היהודים ולא להיכנע לרצונו של היטלר לשלוח את היהודים למחנות ההשמדה בפולין.
סיפורם של יהודי בולגריה בזמן השואה
לימים קראתי את הספר "הרכבות יצאו ריקות" שבו מתוארת ההיסטוריה של העם היהודי בבולגריה בזמן השואה. לפי הספר קיימת סבירות שהיטלר ואנשיו גרמו למותו של מלך בולגריה. מלך בולגריה מת כמה ימים לאחר חזרתו מאחת הפגישות עם היטלר ואנשיו בגרמניה. אחת ההשערות היא שאנשי של היטלר הכניסו רעל למזון שלו. בספר עוד מסופר על אנשי בולגריה שעלו לרכבות שהיו מיועדות לנסוע למחנות ההשמדה בפולין, אך ברגע האחרון כשהאנשים כבר היו בדרך לרכבות הגיע צו מלכותי להחזירם הביתה.
 
הבישוף של הכנסייה איים לשכב על מסילת הרכבת והבטיח ליהודים "לכל אשר תלכו, אלך עמכם". בולגריה הייתה המדינה היחידה באירופה שהצילה את כלל אוכלוסיותה היהודית ממחנות המוות הנאציים. רק מעטים ידעו את סיפור הצלתם של 50,000 יהודי בולגריה. במשך עשרות שנים לאחר השואה כל התיעוד בנושא זה נשמר חתום על ידי הקומוניסטים הבולגרים, בניסיון למנוע את האדרתם של המלך, הכנסייה וחברי הפרלמנט הלא קומוניסטיים, שהתנגדו לגרמנים מתוך סיכון עצמי רב. עד היום רואים יהודי בולגריה את ארץ הולדתם, בולגריה, כמולדת שנייה- זו שהגנה עליהם בשעה הקשה ביותר.
 
לאחותי קראו פרנקה על שם אמו של אבי. כשעלתה לארץ שינו את שמה לדליה כי דליה ופרנקה שניהם שמות של פרחים. נולדתי ביפו בספטמבר 1951. קראו לי רחל על שם אמה של אמי. כך נהוג היה בבולגריה, לקרוא לילדים על פי שמות הסבים והסבתות, תחילה על פי שמות ההורים מצד  האב ואחר כך על פי שמות ההורים מצד האם. כולם קראו לי רחלצ'ה, שם החיבה שלי ומאוד אהבתי אותו. לא אהבתי את שם המשפחה שלי שהיה אוליבר, כי הילדים בבית הספר נהגו לקרוא לי "גוליבר" , דבר שפגע בי מאוד. לימים כשקראתי את הספר "אוליבר טוויסט" התגאיתי בשם הזה.
ההיסטוריה היחסית אופטימית של המשפחה שלי עיצבה את האשיות שלי כאדם שמח ,מאמין באנשים  ומסתכל על החיים בראיה אופטימית. הורי עלו לארץ בחוסר כל, באמצעות עבודה קשה משפחת אבי פתחה עסק ביפו לייצור חפצים מכלי מתכת. אבי עבד שעות מרובות. אני זוכרת אותו חוזר מהעבודה עייף מאוד אך תמיד עם שקיות של כל טוב עבורי ועבור אחותי.  כל החברות שלי אהבו לבוא אלי הביתה כי ידעו שבבית שלי אין הגבלת ממתקים והגבלת פינוקים. למרות שחיינו בצניעות אבי אף פעם לא חסך בפינוקים. השקפת עולמו הייתה שחיים פעם אחת בלבד והכי חשוב זה ליצור חברים טובים ולהינות ממה שיש. להורי היו חברים רבים שעלו איתם יחד מבולגריה. כולם אנשים שמחים כמוהם. אני זוכרת הרבה מאוד שבתות שהיינו מתקבצים כולם ביחד, הילדים של החברים של ההורים שלי היו גם החברים שלי.
אבי היה אפיקורס, לא שמר מצוות. זאת כי היה קשור מאוד לעם הבולגרי שהוכיח את עצמו בתקופת השואה. בתור ילדה לא אהבתי שאבי לא צם ביום כיפור. הוא תמיד אמר שלא עשה הרבה חטאים בחייו ועל כן אין לו על מה לכפר. לא הייתה לו בעיה עם אנשים שומרי מצוות אך נהג לאמר שיש הרבה אנשים בין שומרי המצוות שמרשים לעצמם לחטוא כל השנה כי הם יכולים לכפר על כך ביום כיפור.
בגיל 10 בהיותי בכיתה ה' עברנו לגור בצפון תל אביב, לרחוב ארלוזורוב. הפרידה מיפו לא הייתה קלה. התגעגעתי לבתים הערביים ביפו ולשטחים הענקיים הנטושים שנהגנו לשחק בהם. לא היה קל למשפחתי לעבור לצפון העיר מבחינה כלכלית. אמי לחצה על אבי לעשות כל מאמץ לעבור כי חשבה שבנותיה יקבלו חינוך טוב יותר בצפון תל- אביב.
מחלתה של אמא ושנות בגרותי
הדבר היחיד  העצוב שזכור לי מהילדות הוא אמי שהייתה חולה מאוד הרבה מאוד שנים ( למעשה מאז שילדה את אחותי הגדולה) ונפטרה לבסוף כשהייתי בת 14. אמי הייתה בת 51 כשנפטרה. על אף מחלתה הקשה של אמי אני זוכרת אותה מאד חברותית, מליאת חוש הומור ושימחת חיים. את מעט האנרגיה שהייתה לאמי היא השקיעה בעזרה לחברים ובארגון מסיבות.
למרות שאמי הייתה אדם מאוד אהוב על סביבתה, אחותי ואני חווינו הרבה קשיים איתה. אני משערת שבתור ילדות לא יכולנו לסבול שיש לנו אמא חולה מאוד ועלולה למות כל יום ועל כן הוצאנו עליה כעסים, לא נשמענו לה, ברחנו לאבא ולא התייחסנו אליה מספיק. כשהייתי חוזרת מבית הספר אמי על פי רוב הייתה במיטתה ואני הייתי נשלחת לשכנים לאכול ארוחת צהריים. אמי שידעה שהיא עלולה למות דאגה שארכוש הרגלי לימוד נכונים. היא ידעה שלאבי פחות חשובים הלימודים ועל כן לחצה עלי להיות תלמידה מצטיינת. כילדה לא אהבתי את הלחצים שלה ואת הרצון שלה שאבלוט  בלימודים.
 
הנחמה שלי הייתה אבי שהבין את מצבינו המורכב ב"לגדול עם אם חולה" ולא חסך מאיתנו חיבוקים ופינוקים. זכורים לי קולות האמבולנס המגיע לביתנו לאסוף את אמי לבית החולים בזמן התקפה. ביליתי הרבה בבתי חולים בגיל ההתבגרות, אולי זו הסיבה שאינני אוהבת רופאים ומאמינה בריפוי טבעי. בהיותי ילדה לא שיתפתי את סביבתי במחלתה של אמי, כי לא רציתי שהמורים או הילדים האחרים ירחמו עלי. כל התלמידים בכיתה, המחנכת ,המנהלת וכמה מורים נוספים הגיעו ללוויה של אמי. אני זוכרת שהתביישתי וחששתי שירחמו עלי. לא העזתי לבכות בלויה של אמי.
המורים התפלאו לשמוע שאמי הייתה חולה מאוד במשך שנים. באותם ימים לא הייתה מודעות בבית הספר למה שקורה בבית, לא הייתה יועצת או עובדת סוציאלית העוזרת במקרים מיוחדים. לא ידעתי שניתן לבקש עזרה של אנשים או לשתף על קשיים. האמת שלא ידעתי שמשהו חסר לי. כיון שאבי סיפק את כל צרכי לא חשבתי שקימת בעיה או חסך ב"לגדול ללא אם". 
שירותי הצבאי
רק שנים מאוחר יותר בלימודי הפסיכולוגיה הבנתי את החסכים שהיו לי בילדות. תמיד הצטיינתי בלימודי המתמטיקה. קראו לי "הגאון של הכיתה במתמטיקה". זו הסיבה שכשעמדתי להתגייס לצבא הציעו לי להשתלב ביחידה סודית ביותר בחיל האוויר שנקראת ל"א ( לוחמה אלקטרונית). ליחידה זו גויסו תלמידים מצטיינים ממגמות ראליות .עד מחזור הגיוס שלי גויסו רק בנים ליחידה זו. במחזור שלי החליטו לעשות ניסיון ולגייס גם בנות. גויסו 6 בנות ששימשו כשפני ניסיונות. סיימתי את הקורס כחניכה מצטיינת. כיוון שהקורס הוכתר בהצלחה מאותו מחזור והלאה המשיכו לגייס גם בנות לקורס. באותם ימים אסור היה לי להגיד את המילה ל"א כי זו הייתה יחידה סודית מאוד ואף אחד ממקורבי אפילו ממשפחתי הקרובה לא ידעו מה אני עושה בצבא. עם תום הקורס שובצתי ליחידה בסיני, ב"אום חשיבה". שירתתי שנתיים בלב סיני. 50 בנים ביחידה מרוחקת ו6 בנות שהרגישו כמו נסיכות. זו הייתה תקופה של מלחמת ההתשה. כל השירות התאמנתי לקראת מלחמה שעלולה לפרוץ. השתחררתי ולשמחתי לא פרצה מלחמה.
 
ביום כיפור של 1973 כשפרצה מלחמת יום כיפור הוזעקתי לסיני. שהיתי ביחידה ב"אום חשיבה" בזמן המלחמה, המקום הופצץ ולמזלי לא היו נפגעים ביחידה שלנו. המצב היה מאד מדכא אך כיום במבט לאחור נראה לי שהייתי צעירה תמימה ופחות מפוחדת. עם תם המלחמה חזרתי לתל אביב והמשכתי את לימודי המתמטיקה באוניברסיטה אותם קיבלתי הפעם בחינם עקב השתתפותי במלחמה.
תוך כדי לימודי עבדתי בתור דיילת קרקע באל-על. עם תם לימודי קבלתי כרטיס טיסה חינם לאירופה ועשיתי טיול טרמפים באירופה. בתם הטיול החלטתי להישאר בלונדון לתקופה קצרה. כיון שהיה לי סיווג בטחוני גבוה מל"א התקבלתי לעבודה בשגרירות ישראל בלונדון. באותם הימים הפער בין תל אביב ללונדון היה מאד גדול והרגשתי שאני חיה בעולם שונה לגמרי מהעולם שהורגלתי בו. זה היה עולם של תאטראות,קונצרטים, הרצאות, פסטיבלים ,מחזמרים ומסעדות.  הרגשתי מאד חופשיה בעולם גדול ותרבותי זה. המעבר ממקום קטן שכולם מכירים אותך למקום גדול עם תחושת אלמוניות אפשרה לי חופש גדול.
בלונדון הכרתי את בעלי אלכס, התחתנו ובאנו לגור בארץ. פה נולדה בתנו היחידה קרן. כשקרן בתי היתה בת שנה וחצי אלכס ואני נפרדנו. אלכס בהיותו לא יהודי עזב את הארץ, נסע לחו"ל  ולא שמר איתנו קשר.
זה היה משבר מאוד גדול עבורי בעיקר בשל העובדה שאלכס היה אבא מאד נאמן ואחראי או לפחות חשבתי כך עד אותו הרגע.
התקופה בה נשארתי לבד כאם חד הורית, מגדלת ילדה נפלאה בשם קרן, לא הייתה קלה עבורי. לצערי לא הייתה לי אם שתוכל לעזור לי אך אבי למרות שכבר היה מבוגר היה מאוד מעורב בחיי, ועזר לי נפשית וכלכלית. שוב, כמו שלא שיתפתי אנשים בילדותי כשאמי נפטרה , לא שיתפתי אנשים בקושי שלי, בהתמודדות היומיומית.
חוויה משנה חיים
בגיל 31 כשקרן בתי הייתה בת 4 קרתה לי חוויה משנת חיים. השתתפתי בסדנה של תקשורת בינאישית ולמדתי פעם ראשונה מה המשמעות של לשתף בקשיים ולבקש עזרה. בסדנה בכיתי פעם ראשונה בחיי על מות אמי וכתוצאה מכך יכולתי לבכות גם על הקשיים בחיי. הבכי פתח בחיי צוהר לעולם שלם שלא הכרתי. עולם של כאב הדדי שלא צריך להתבייש בו.  עולם של פתיחות והקשבה לעצמך ולאחרים. גיליתי שברגע שאדם פותח את עצמו לכאב הוא פותח את עצמו גם לשמחה. הרגשתי פעם ראשונה בחיי שלווה ,רגועה, אוהבת את עצמי ואת האחרים ולא מתביישת בשום דבר שקורה לי.
חוויה זו הייתה כל כך חזקה עבורי שהחלטתי שלמרות שאני עובדת כמנהלת פרויקטים בענף המחשבים אלמד פסיכולוגיה ואעזור לאנשים אחרים.  

משנת 1982 שילבתי עבודה במחשבים עם הנחיית סדנאות למודעות עצמית וטיפול פרטני באנשים..

הרגשתי שהעבודה במחשבים היא למען הפרנסה והעבודה בפסיכולוגיה היא למען הנשמה. ניסיתי לתת לאנשים דברים רגשיים שכנראה נמנעו ממני בצעירותי. ידעתי שהטראומות האמיתיות בחיי אדם זה לא מה שקורה במציאות, אלא השקרים שסביב המציאות. הצורך להסתיר הוא בית הכלא הגדול ביותר עבור בני האדם. גיליתי את הכוח הגדול הטמון בהקשבה מהלב לסיפורים של אחרים. היכולת לשתף ולהקשיב מרפאה הן את המדבר והן את המקשיב.

בגיל 62 פרשתי לגימלאות. כיום אני עוסקת אך ורק בהעברת סדנאות למדיטציה ולמודעות עצמית ובטיפול פרטני באנשים.

אחת ההנאות הגדולות בחיי היא לבלות עם נכדי. כבר 20 שנה אני נשואה ליוסי וביחד יש לנו 5 נכדים.

אני מודה מאוד להזדמנות לשבת עם איליי – הנכד הבכור שלי ולשתף אותו בקצרה בסיפור חיי.תוך כדי כתיבה איליי משלים את דברי ומבין מה יהיה בהמשך המשפט. השעות שלנו ביחד מחממות לי את הלב.

המורשת אותה הורישה לי משפחתי היא אומץ, אהבה ועזרה לזולת. זו המורשת אותה אני רוצה להוריש לדודות הבאים.

תמונה 2

הורי עם אחותי הגדולה ואנוכי עושים פיקניק ביער בן שמן

 
תשע"ו 2016

מילון

ל"א
ראשי תיבות של יחידה צבאית שפרושה לוחמה אלקטרונית

אפיקורס
אדם שלא שומר מצוות

ציטוטים

”רק מעטים ידעו את סיפור הצלתם של 50,000 יהודי בולגריה“

הקשר הרב דורי