מאגר סיפורי מורשת

שמי ריקי, נולדתי בתל אביב – יפו, ושם גרתי רוב חיי. נולדתי בחודש תמוז, הייתי האחות הצעירה ביותר, בת הזקונים, לאחי הגדול קראו מנחם ולאחות האמצעית, "הסנדוויצ'", קראו לאה. רוב הזמן אמי לא עבדה, היא הייתה איתי בבית עם אחיי, אולם אבי כל בוקר הלך אל עבודתו. לפני שהתחתנתי וקיבלתי את שם משפחתו של בעלי, שם משפחתי היה לייבה.

גרתי בשכונה קטנה ויפה, כל התושבים שגרו בשכונה הכירו את כולם, רוב חברותיי הטובות גרו באותה שכונה בה אני הייתי, לכן הייתי פוגשת אותן הרבה, ומשחקת איתן הרבה. בילדותי, כמובן, לא היו מכשירים טכנולוגיים שהיו מעסיקים אותנו במשך שעות כמו שיש לילדים כיום, אבל היינו ברחוב, היינו משחקים עם הילדים שבשכונה. אני גרתי בשכונה שהיה בה הרבה מאוד ילדים מכל הגילאים, היינו משחקים עם כל ילדי השכונה מכל הגילאים, המשחקים בהם שיחקנו היו פורפרות, אלו היו סביבוני עץ, ושיחקנו עם גוגואים (הגרעינים של המשמש), שיחקנו בדוקים הרבה מאוד, בחבל, קלאס, מחבואים, חפש את המטמון, דוקים, חמש אבנים ואהבנו נורא לעשות קומזיצים. באותה תקופה היו יותר שדות ממה שיש כיום, הלכנו אל שדה, לקחנו מהבית תפוחי אדמה, קפה וסוכר, יושבים בערב ועושים מדורה.

גרתי בבית רחב וגדול, היה לנו בית גדול מימדים על שטח רב מידות, היה לנו חצר ומרפסת, אך למרות גודלו של הבית היו רק שני חדרים, בחדר אחד ההורים לנו ובחדר השני כל שלושת האחים. פעם החדרים היו גדולים מאוד, לכן לא הבחנו בכך שכל האחים בחדר אחד. היה לנו מטבח קטן באופן יחסי למטבחים אחרים, וכל המבנה היה בקרקע, בית פרטי, הבית נבנה בסגנון ערבי אז החדרים והתקרה היו גדולי מימדים. הייתה לנו חצר עם עצי דקל, אלון ותמר, אני ביליתי בחצר המון, זו הייתה הנאה גדולה ומרובה. הייתי גם ילדה עם דמיון רב, לכן הייתי משעשעת את עצמי לבד, לעיתים, הייתי משחקת עם אחי ואחותי או פוגשת חברות ומשחקות יחדיו. המיקום של הבית היה במרחק נגיעה מהים, חמש דקות הליכה, לכן כמעט בכל יום היינו הולכים בערב אל הים, אם מזג האוויר היה חמים היינו שוחים ואם היה קריר היינו רק הולכים על החול ומדברים אחד עם השני על היום שעבר.

עוד זכרונות ילדות

בילדותי לא הייתה תקופה אחת שלא הייתה לנו בבית לפחות חיה אחת – בין אם זה היה כלב, חתול, אוגר, תוכי, צב, תמיד הייתה לנו חיה בבית, בדרך כלל, היו לנו אף שתיים או שלוש. לכלב הראשון שלי קראו הקטור הוא היה כלב גבוה, יפה תואר, הוא נקרא על שם הקטור מהמיתולוגיה שהיה נסיך טרויה או בשמה השני, איליון. הוא היה כלב מאולף, אך למרות זאת היה מאוד שובב, אהב מאוד ילדים אך היה חסר ביטחון, הוא היה כלב מקסים.

יש לי כמה סיפורים על הילדות. הראשון הוא שבכל יום שבת בערב, הייתי יוצאת עם הוריי, אחי ואחותי לטייל במרכז העיר, ולעיתים, היינו יושבים במסעדה עם חברים או משפחה בלבד. אך אני זוכרת, שלאחר הארוחה, היינו צריכים ללכת ברגל את כל המרחק מהמסעדה עד לביתנו, זה היה מתסכל, כי תמיד הייתי עייפה לאחר הארוחה, ותמיד, מיד לאחר שהגענו לביתנו הייתי נרדמת לאחר שנייה.

סיפור נוסף שאני זוכרת שבכל פורים אמי הייתה מאוד משקיעה בתחפושות, בכל פורים חודש לפני היא הייתה נרגשת יותר מאיתנו, הילדים. אמי במקצועה הייתה תופרת, לכן בכל חג פורים אמי הייתה תופרת לי את התחפושת לבדה, כל שנה תחפושת אחרת. כאשר הייתי בת חמש בלבד, אמי לקחה אותי אל הלונה פארק ביפו ואני זכיתי בתחרות התחפושת הכי טובה. העלו אותי אל הבמה, ונתנו לי גביע קטן כפרס, ובכל פורים, היינו הולכות יחד עם אחיי הגדולים אל הגלגל הענק ומתבדחים ביחד. בנוסף, אמי הייתה לוקחת אותי פעמים רבות אל בית הקולנוע. בכל פעם שהיינו בקולנוע, היא קנתה לי את הפופקורן הגדול ביותר, אך מעולם לא היינו גומרות אותו. כיום ללכת לבית קולנוע זה בילוי שקורה כמעט על בסיס יום יומי, אולם, באותה תקופה, זה היה נחשב "לפינוק".

מבחינת מוזיקה, הייתי מאזינה לכל סגנונות המוזיקה שהיו ברדיו, בעיקר השירים הישראליים שהיה בתקופת צעירותי. בצעירותי, הייתי שומעת על בסיס קבוע מוזיקה, בזמני הפנוי או כאשר הייתי עושה דבר מה, הייתי מאזינה למוזיקה. הייתי מאזינה לזמרים ותיקים שכיום הרבה פחות מוכרים, למשל אסתר עופרים, בני ברמן, אילנה רובינא, דני שושן, אך היו בנוסף שירים באנגלית שהיו באופנה באותה תקופה למשל "מלך המוזיקה" הידוע לשמו אלביס פרסלי. כמו כן, בתקופה זאת התגלה סגנון הרוק'נרול שצבר תאוצה ואהדה, והייתי מאזינה בנוסף לסגנון הזה. בביתי היינו מאזינים למוזיקה קלאסית, כל משפחתי אהבה את סגנון זה לכן שמענו מוזיקה קלאסית בתדירות גבוהה, בנוסף היינו מאזינים לשירים ממחזות זמר משום שבתקופה זאת, היו הרבה מאוד מחזות זמר, והשירים שלהם התפרסמו, והתחברנו לסגנון המוזיקה השמח ומהנה. אולם סגנון השירים של היום שונה מאוד מהשירים שהיה בתקופתי.

במהלך השנים, סגנון הלבוש השתנה מקצה לקצה, בשנות העשרים היו מתלבשים עם שמלות צבעוניות עם סרטים בשיער, בשנות הארבעים הבנות היו לובשות שמלות צבעוניות ומלאות חיים עם תכשיטים צבעוניים לעומת השינוי הקיצוני בשנות החמישים בו סגנון הלבוש היה מרדני ושונה, תואם את הרוק'נרול שהיה בתקופה. בדרך כלל, הבנות לא היו לובשות מכנס וחולצה, כך הבנים היו מתלבשים, הבנות התלבשו בשמלות וחצאיות נשיות, ומתחת היו הולכות עם מכנסי אימון צמודים. בסביבות שנות העשרים הגרביונים נכנסו לאופנה, שכיום, זה פריט לבוד בסיסי וידוע, באותה תקופה זה היה חדש, אך צבר אהדה בקרב הרבה נשים.

כיצד הכרתי את סבא

שאלת השאלות – איך הכרתי את סבא.. סבא, בעלי, היה חבר מאוד טוב של אחי הגדול, מנחם. יום אחד אחי בא אליי ואומר לי שיש לו חבר מאוד "חתיך" וכדאי לי ללכת לראות אותו, לכן בימים ששרגא, בעלי, היה הולך אל מנחם, אני והוא היינו מחליפים מבטים, מחייכים חיוך מובך, עד שיום אחד אחד שרגא הציע לי ללכת איתו לארוחת ערב, והסכמתי. התאהבנו אחד בשנייה, לאחר שנתיים הוא הציע לי נישואין וממש כמו באגדות, "אנו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה".

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בחט"ב יד גורא, הרצליה, התש"ף, בהנחיית המורה המוביל מתן פורת.