מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר טובול, אישה לדוד, אמא לשישה ילדים, וסבתא לשמונה עשר נכדים.

 

מרוקו, שנת 1954, ביקשו מהצרפתים לעזוב מפני שהסכם של 40 שנה שהם ישלטו שם הסתיים. הצרפתים סרבו, בעקבות כך התחילה האינתיפדה במרוקו. המרוקאים התחילו לתקוף את כל מי שמוכר מוצרים המיוצרים בצרפת, שרפו חנויות של צרפתים, הרגו אנשים הלוא עוול בכפם ועוד. אני כילדה בת 13 חוויתי את האינתיפדה, בכל כמה שעות נשמעו סירנות, רצחו את השכן שלי, מעשה זה הפחיד אותי, חששתי מאוד.

 

"פלא עלייה" כינסו את כל היהודים שבשכונתי ואמרו שהחיים שלנו בסכנה, שהסוכנות היהודית הקימה מחנה עלייה גדול מאוד בהרים אחרי העיר קזבלנקה שיכול לתאום את תנאינו. המחנה היה מסודר בצורה מאוד יפה, היו שם: מרפאה, גן ילדים, משרד בו התנהלה כל הקליטה, זו הייתה עלייה חופשית. כל ערב נכנסים ויוצאים אוטובוסים של עולים שנכנסים למחנה ועולים שיוצאים לארץ. אחרי זמן מה פסקה העלייה כשהייתי בת 14 בשנת 1956, לא היה אישור לעלות לארץ, נשארנו כמה משפחות בצריף אחד, רציתי להישאר בקזבלנקה אצל דודתי כמה ימים ונשארתי. באותו זמן אמרו להורים שלי להיות מוכנים למחרת ליציאה לארץ ישראל.

 

הוריי לא יכלו לצאת כי הייתי אצל דודתי וכך נשארנו במרוקו במשך חצי שנה, אך העלייה המשיכה אבל מבחינת הסוכנות היהודית אנחנו נחשבנו כמי שעלו כבר. כעבור חודשיים העלייה פסקה, הכל נסגר! פעם בשבוע "פלא העלייה" היו מביאים בלילה מזון לכולם לכל השבוע והולכים. לאחר מכן, ביקשו מאיתנו לחזור למקום ממנו באנו, היינו בסכנה כי שהיינו על הר וזה היה מאוד מסוכן להישאר על הר לבד ויחד עם זאת לסכן את פעילי העלייה בעת שהם מביאים לנו את המזון.

 

באותה תקופה הייתה לי אחות ששמה שמחה (כינויה היה שימי) שחלתה, אך אף אחד לא ידע כי המרפאה במחנה העלייה נסגרה, זו המרפאה היחידה במחנה. היא לא הרגישה טוב עד שבאו פעילי העלייה להביא לנו אוכל ואמרנו להם שאחותי חולה אז הוא לקח אותה לבית חולים ובבית החולים היה רק רופא תורן, שהיה רופא נשים, הרופא היה עסוק כיוון שטיפל באישה, אחותי ביקשה משהו לשכך את הכאבים, היו שם חובשים ערבים, שאמרו שישנו רופא שיטפל בה, אך הם שיקרו לא היה שם רופא, שני החובשים הזריקו לה שתי זריקות קיללו אותה ודיברו אליה לא יפה ואחרי זה היא הרגישה שהיא הולכת למות. היא חיבקה אותי מאוד חזק ואמרה לי: "אתם עולים לארץ ומשאירים אותי פה" כך אמרה גם לאימי, פרצנו בבכי והיא אמרה: "לא, אל תבכו!"

לאחר כחצי שעה היא נפטרה. כאשר הגיע הרופא לבדוק אותה, קבע את מותה.

שימי הלכה מאיתנו.

 

הייתה מדינה קטנה בספרד, שם הוקם מחנה עלייה ובמחנה זה הגרמנים תכננו להשמיד את היהודים, מי שהקים את מחנה העלייה בגיברלטר רצה להוכיח שגם איפה שיש מוות יש חיים.לקחו אותנו ברכבת מקזבלנקה למקום במרוקו המכונה "מרוקו ספרד", סבתא שלי הייתה נכה והיינו צריכים לקחת אותה ממקום למקום, שאלו את אבא שלי אם אנחנו עולים לארץ ישראל ואבי אמר שלא מכיוון שזה היה מסוכן, האיש אמר שהוא רוצה לעזור לנו ולכן אבי אמר לו את האמת, שאנחנו עולים לארץ ישראל, האיש אמר שאנחנו צריכים בעוד שתי תחנות להחליף רכבת.

 

הערבים ידעו שאנחנו עולים לארץ ישראל וכשהם ראו שאנו מתקשים לקחת את סבתי הם הריעו: "מגיע לכם!" ובנס הצלחנו לעלות את סבתי לקרון האחרון. אחראי הקרון צעק ודרש מאיתנו לרדת מהקרון וזה היה מאוד קשה להעביר את סבתי מקרון לקרון, בסופו של דבר הגענו לקרון המיועד לנו, בתום כל המסע ברכבת לקחו אותנו לבית מלון מאוד יוקרתי בגלל שזו הייתה עלייה לא חוקית, במלון זה שהינו כשבוע ימים, לאחר מכן עלינו לספינה בדרך לגיברלטר, שם כבר הרגשנו חופש לא פחדנו שיחזירו אותנו. בגיברלטר הינו כחודשיים, משם טסנו בטיסה לצרפת. בצרפת נשארנו חודשיים, מצרפת הפלגנו לארץ הביאו אותנו למעברת מגידו.

במשך שנה התעוררתי וחשבתי לעצמי האם באמת נגמר הסיוט הזה ושאנחנו באמת בישראל. במעברה בארץ היה מצב קשה מאוד הביאו לנו תלושים ועם התלושים קנינו ב"צרכניה". עבודות לא היו, היו משפחות שעבדו בעבודה של הקרן הקיימת לישראל. נשארתי עם סבתא שלי כי אמא הלכה לצרכניה ופתאום ראיתי נחש בצריף נבהלתי וברחתי משם והסבתא נשארה שם אחרי זה הסבתא אמרה שהנחש עשה סיבוב בצריף והלך. אחרי כשנה או שנתיים העבירו אותנו לאשדוד זה היה בשנת 1959, אשדוד הייתה דיונה גדולה של חול, אנשים לא יכלו ללכת עם נעלים, הם הלכו יחפים. באזור א' היה צריף אחד שהיה המכולת של האזור. עבר זמן רב עד שבנו משהו. הצריפים היו מפח, באשדוד בקיץ חם ומחניק ובחורף "קור כלבים" באותה תקופה לא היה חשמל, לא היו ברזים של מים בצריפים.

 

כל בוקר היה מישהו שמכר נפט, עובר עם פעמון וצועק: "נפט נפט" ואנשים קנו. היה עוד מישהו שמכר קרח מישהו גם עובר משחיז סכינים. לא היה את השפע שיש היום, לא היו פירות וירקות שישנם היום. בביתנו היה מכתש שהבאנו ממרוקו, כל שבוע היינו יושבים עם המכתש ומכינים קפה, אחותי פעם בשבוע היתה טוחנת עם המכתש קפה לגרגרים. לימים, אשדוד החלה להתפתח, חשמל הינו לוקחים מאתריי הבנייה, כך גם מים מהברזים הגדולים המוצבים באתרי הבנייה, עשינו גם שימוש  בנפט כדי להפקת אור.

היום במבט לאחור אני מתפעלת כמה שינוים נעשו באשדוד וכמה שהיא התפתחה מאז שהגענו…