מאגר סיפורי מורשת

ילדות

זאב פרנס נולד בשנת 1946 בחארקוב שברוסיה (כיום בשטחי אוקראינה), בן בכור לדוד ומרים (מוסייה).

אביו, דוד, שרת כחייל בצבא האדום ונותר נצר יחיד למשפחה בת 11 נפשות שנספתה בשואה, אמו, מרים, נצלה מאימת המלחמה כשנמלטה עם משפחתה ושהתה במחנה עקורים בגבול רוסיה וסין עד סוף המלחמה.

ילדותו של זאב עברה בעיר לבוב, עד שנפתחה הזדמנות ליהודים ממוצא פולני לעזוב את ברית המועצות בשנת 1956.

העלייה והחיים בכפר ברוך

בשנת 1956 קיבלה המשפחה הזמנה מאחד מקרובי המשפחה לצאת לפולין. יצאנו לפולין לבקר אותם, שהינו שם כחודש והמשכנו דרך וינה למילאנו ומשם עלינו על אוניה לחיפה. כשהגענו לחיפה, הועלינו על משאית ונסענו כ- 4 שעות עד שהגענו בלילה לקריית שמונה. בקריית שמונה נשארנו כחודש בבית מבטון, ללא חלונות ודלתות.

אבי דוד, חלם להיות חקלאי בארץ ישראל.  הוא חיפש ישוב מתאים וכך הגיעה כל המשפחה למושב כפר ברוך, שבעמק יזרעאל. למדתי בבית הספר האזורי נהלל, יחד עם ילדי מעברת שמרון. בתיכון למדתי בעפולה. בצבא התנדבתי לצנחנים ושם שרתתי במסגרת סדיר ומילואים במשך 20 שנה. לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי הסדיר, חזרתי למשק בכפר ברוך ושם הייתה לנו רפת גדולה וגם לול עופות. עם השנים החלפנו את הסוס והעגלה לטרקטור הראשון שלנו, שנקנה בסוכנות לטרקטורים של דיויד בראון. לראשונה היה לנו טרקטור במשק ועם בניית מכון החליבה הפכנו למשק מודרני. עד היום אנו גרים במושב כפר ברוך.

אבא של עדי ושתי אחיותיו נולדו בכפר.

שחרור ירושלים

ביוני 1967 הייתי מפקד כתה בפלוגה א', במחלקה 1 של גדוד 71 בחטיבה 55. בלילה בין ה-5 ל-6 ביוני פרצנו לעיר הערבית בירושלים, לשכונה האמריקאית, ואדי ג'וז.

אספר פה על שני מאורעות שעברתי ועדיין לא סופרו

בליל הפריצה, לאחר שנכנסנו לתוך העיר הערבית, למרחק כשלוש מאות מטר, התברר שמחלקה 2 בפיקודו של גדעון בריי איננה. סגן המ"פ, רפי מלכה, פקד עליי לחזור ולברר מה עם המחלקה. הייתי צריך לחזור לבד עד הפירצה בשכונת ואדי ג'וז. רצתי דרך הרחובות הריקים עד הפירצה ונכנסתי בחזרה תחת אש. לאחר כ- 100 מטר בתוך הפירצה מצאתי את המחלקה הנעדרת שוכבים מאחורי המפקד שלהם ומחכים. החזרתי אותם לכוח הפלוגה. הדבר העיקרי שאני זוכר מהסיפור, הוא הפחד שהרגשתי כשרצתי לבד בעיר הערבית, למרות שלא היה לי כל ספק שאני צריך לבצע את המשימה.

המאורע השני החשוב היה ביום השני לפריצה לירושלים, כשקבלנו פקודה להיות פלוגת חוד ולנוע לעבר שער האריות. כשהגענו לכניסה לכיוון השער הסתבר שהוא היה סגור. טנק, שעמד לעזרתנו במקום, פגע באוטובוס שהיה שם וחסם את המעבר והפיל עם פגז את השער. עברנו את האוטובוס הבוער ואת השער, חדרנו פנימה אל העיר העתיקה והתקדמנו לכיוון הר הבית. הגענו למסגד עומר ומשם התחלנו לחפש את הדרך לכותל המערבי.

הגענו לשער עץ ירוק עם פישפש באמצע. זה היה שער המוגרבים. השער היה סגור ופתאום הופיע לפנינו ערבי זקן לבוש חלוק או שמלה, נתן לי מפתח גדול ואמר "חיכיתי לכם 19 שנים, ידעתי כי תבואו".

ירדנו במדרגות והגענו לסמטה ברוחב 4 מטר וקיר גדול לאורכה. מישהו צעק "זה הכותל", רושם גדול הוא לא עשה עלי, אבל הח'ברה מסביבי התרגשו והדביקו גם אותי. מספר חיילים, עם זמוש, מפקד הפלוגה, עלו למעלה ותלו דגל. המפקד שלי, רפי מלכה, נתן  לי פקודה להישאר ולאבטח את הכותל לקראת האנשים שיגיעו עם הישמע הבשורה על שחרורו.

התחלנו לפנות תושבים ערביים שהיו במקום, למקום בטוח. זמן קצר לאחר מכן הגיע הרב גורן עם חייל מלווה. הוא התפלל ליד הכותל, תקע בשופר וסיפר לנו שהיה קודם ליד עזה אבל עכשיו לא אכפת לו למות כי הוא הגיע לכותל. הרב חילק לנו פתקים שעליהם הוא חתם שאנחנו החיילים הראשונים שהגיעו לכותל.

זמן מה לאחר מכן הגיעו שני אנשים דתיים. האחד היה לבוש כרב דתי והשני היה לבוש בצורה משונה. הרב הראשון היה צבי יהודה קוק והרב השני, עם הלבוש המשונה, שערות ארוכות ולא מסורקות היה הרב הנזיר. הרב הנזיר הגיע למדרגה האחרונה לפני המשטח הצר של הכותל ואז נשכב על בטנו והתקדם בזחילה כשהוא מנשק את הריצפה, עד שהגיע לכותל ושם ממש נדבק לאבנים. זה היה הרגע שבו אני, חקלאי מעמק יזרעאל, שלא הייתי מחובר לדת, וישבתי עם הגב לכותל, שטפה אותי התרגשות והבנה של המעמד, בו בעצם הקיר עם האבנים הגדולות, הפך מקיר רגיל ל"כותל המערבי"! מאותו הרגע הבנתי את גודל השעה והתרגשות גדולה אחזה בי למראה הרב הזקן, הצוחק ובוכה מאושר.

לא התאפקתי, לקחתי חתיכת נייר וכתבתי מכתב לחברה שלי אז, היום אישתי אילנה וסבתא של עדי, על מה שאני מרגיש. נתתי את המכתב למלווה של הרב גורן וביקשתי ממנו לשלוח אותו לכפר ברוך.

עוזרו של הרב גורן צילם אותי עם הכותל ושלח לי לאחר מכן את התמונה .לאחר כשעה הגיעו המוני אנשים, קצינים והמון חיילים ולאחריהם אזרחים שזרמו מכל רחבי ירושלים.

את הרב צבי יהודה קוק ואת הרב הנזיר הביא לכותל זמוש, מפקד הפלוגה, ששלח ג'יפ להביאם. הוא הכיר את הסיפור של הרב הנזיר, שנדר נדר במלחמת השחרור, שלא יסתפר ולא יתגלח עד אשר יחזור הכותל לידי ישראל.

אני קיבלתי פקודה להגיע עם החיילים שהיו איתי לקישלה ולחבור לפלוגה. חצינו את העיר העתיקה, כשאנו שואלים אזרחים ערביים איך להגיע לקישלה. עברנו חוויות רבות, אך לאחר כשעה חברנו לפלוגה והמשכנו במשימות שהוטלו עלינו.

קישור לסיפור ביוטיוב

הזוית האישית

סבא זאב: הייתה חוויה מעניינת מאד של תיעוד הסיפור שלי והמפגשים הדו-שבועיים, במיוחד נהניתי בסיור עם נכדתי בבית התפוצות ובביקור בירושלים בו סיפרתי לכל קבוצת הסבים והסבתות ולילדי התכנית של הקשר הרב דורי את הסיפור של כיבוש הכותל, סמוך למקום בו הכל קרה. ומעל הכל נהנתי לעבוד עם נכדתי החמודה, עדי.

עדי: מאד נהנתי מהתהליך. למדתי על הסיפור של שחרור ירושלים פרטים נוספים שלא שמעתי עד כה. הסיפור של סבא זאב מאד מעניין וחשוב להיסטוריה של ישראל. נהניתי לעבוד עם סבא בתיעוד סיפורו. תודה לסבא זאב שהקדיש מזמנו בשבילי ועל החויות המשותפות שעברנו כולל כתיבת הסיפור, הטיול בירושלים והסיור בבית התפוצות.