מאגר סיפורי מורשת

הכוס מגרמניה, שעוברת מדור לדור.

אני בת לשני הורים חלוצים, שבאו לארץ ישראל, כשעוד לא קמה מדינת ישראל. אבי, שהוא סבא רבא שלך, עלה לארץ ישראל מגרמניה. אמי, סבתא רבתה שלך, עלתה לארץ מפולין בשנת 1934. באותו הזמן, לא היה בארץ ישראל כמעט כלום. אבי סלל כבישים ונטע עצים. אמי היתה מבשלת לקבוצה של החלוצים.

את הכוס קיבל סבא רבה לפני שעזב את הוריו, בעיר דסאו בגרמניה, כדי לעלות כחלוץ לארץ ישראל בשנת 1935. כשנתן לו אביו (סבא שלי צבי) את הכוס, השביע אותו לשמור על הכוס מכל משמר, כי כוס זאת עוברת מדור לדור.

הכוס עשויה מכסף טהור וסבא רבה שמר עליה בדרך הארוכה שעשה מגרמניה לאי", בתקופה שבה היה יוצא כל בוקר לסלול כבישים, לנטוע פרדסים ובלילה לשמור על הישוב הקטן בת שלמה, ששם גרו הוא וחבריו.

שם פגש אבי את אמי שהיתה גם היא חלוצה. כשהוריי התחתנו ואני ואחי באנו לעולם, שימשה הכוס כל שנה בליל הסדר, תזכורת למשפחה שלמה, שנכחדה על ידי הנאצים ולא נשאר מהם זכר. הכוס בשבילי היא סמל שעובר מדור לדור. סמל לניצחון.

מבת שלמה, עברו הוריי לגור בבנימינה, מושבה קטנה למרגלות הכרמל. כל לילה, היה יוצא אבי לשמור על המושבה, עם הרובה ביד. אני (ילדה קטנה בת 2) שכבתי במיטה ופתאום שמענו יריות. לא ידענו מה קרה ולא נרדמנו כי דאגנו לאבא. בבוקר, חזר אבי וסיפר שנתקלו בערבים, שרצו לפרוץ למושבה והם ירו בהם, והבריחו  אותם.

בזכות התרנגולות, שאמי גדלה בחצר היה לנו בשר, ואת שאר האוכל קנינו בנקודות ותלושים. לתקופה הזאת קראו תקופת הצנע.

החיים היו קשים אבל נהדרים ולא הרגשנו שחסר לנו משהו כי הייתה שם אהבה ואחדות.

הכוס הקטנה שנדדה מגרמניה ונשמרה כל כך, שמרה עלינו, איחדה בינינו.

הזוית האישית

החוויה היתה מרתקת. כתיבת הסיפור בשיתוף עם נכדתי חיזק מאד את הקשר הנפלא שלנו. מאחלת לנכדתי עוד הרבה פעילויות כייפיות ביחד ולימוד משותף.