מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל, בשנת 1948 (שנת הכרזת המדינה), להוריי שעלו לישראל מהולנד. כשהגרמנים כבשו את הולנד, הוריי נשלחו למחנות עבודה בשוויץ וחזרו להולנד לאחר נסיגת הגרמנים.

אחותי הגדולה (רותי), נולדה בשוויץ ועלתה עם הוריי לארץ (1947) לפני שנולדתי.

אחותי הקטנה (בילי) נולדה שנתיים אחרי, בארץ.

בגיל 6, עברה משפחתי מכפר מונאש לאבן יהודה שם גרנו עד 1967 ולאחר נישואי חזרתי שוב לגור באבן יהודה, שם אנו גרים עד היום וכמו כן גם שתי בנותי ומשפחותיהן.

בית הספר היסודי בו למדתי הוא בית ספר "בכר" אבן יהודה שבו למדתי עד כיתה ח' ומקצועות הלימוד הנוספים (שנעלמו היום מתוכנית הלימודים) היו: מלאכה, כלכלת בית וחקלאות.

בית הספר התיכון היה "אזורי עמק חפר" בו סיימתי 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות.

לאחר הלימודים, שרתתי בצה"ל בחיל מודיעין בתפקיד מאתגר ומעניין (8200) בסיימי שירות צבאי (1968) עליתי לירושלים לבית הספר לריפוי בעיסוק שבתחילה היה בירושלים ואחרי מלחמת ששת הימים, עבר לבנין הישן של בית חולים "הדסה" שעל הר הצופים (שהיה בשליטה ירדנית עד מלחמה זו) ונמצא שם עד עצם היום הזה.

נישאתי לאריאל בעלי ב- 1971 (בגיל 23) ונולדו לנו במהלך השנים 4 בנות (מעין, טלי, הילי ושרון).

להם נולדו גם ילדים (הנכדים שלי).

שנים רבות עסקתי בתחום שיקום נפגעי נפש, אבחונם ועזרה בהחזרתם, אחרי המשבר הנפשי שחוו, לקהילה ולחברה הרגילה.

הסיפור:

שי, נכדתי, בתה של הילי בתי ואני התלבטנו מה להביא כסיפור מאפיין. וההחלטה נפלה על היות משפחתי (הגרעינית) – משפחת אומנה בשנות ילדותי המאושרות, באבן יהודה.

בגיל 9, כאן באבן יהודה, אמי (דולי) הודיעה לי ולאחיותי שממחר תגיע אלינו ילדה בת 5 ותתגורר אתנו לאורך זמן. "זה יהיה הבית שלה כמו שלכן" היא אמרה.  אנחנו, היינו מורגלות להיותנו משפחת אומנה כי הורי "אמצו" ילדים שהוריהם התגרשו ולא יכלו לטפל בהם יותר.

תמיד עלתה בי המחשבה: "איך נגור איתם הרי הבית כל כך קטן" ואמי ענתה לי: "מקום בלב, מפנה מקום בבית".

בחוזרי מבית הספר, חיכתה לנו בבית פ' (אנחנו לא כותבות את שמה המלא כדי לכבד את פרטיותה). ילדה שברירית, עיני שקד לה, שיער מתולתל ומוזנח, בפניה נצפו צלקות, ציפורניה פצועות והיא נראתה ביישנית ונבוכה.

עשינו היכרות, חלקנו (אחותי הצעירה ואני) חדר יחד איתה והחיים נמשכו קצת שונה מבעבר.

פ' החלה ללכת לגן חובה ששכן היכן שנמצאת הספריה כיום.

מסיפוריה של פ' כיום מתברר שהיא הייתה בגן היפראקטיבית והפריעה למהלך הרגיל של כל פעילות.

בארוחת הצהריים בביתנו, נכונה לנו הפתעה שלא צפינו לה. היא אכלה ברעבתנות ללא סכין ומזלג, כלומר בידיים, האוכל נמרח על פנייה ו… אנחנו לא ידענו איך להגיב.

בערב סיפרה לנו אמא את סיפור חייה מעוררי הרחמים:

פ' נולדה למשפחה יוצאת יוון ומרגע לידתה התנכלו לה הוריה. היא ספגה מכות, צעקות והשפלות קשות.

כמובן שאחרי שהתגלה מקרה התעללות זה פ' נלקחה מרשותם של הוריה והועברה לפניימיה לילדים שנזנחו על ידי משפחתם. להורים נשללה הזכות מלהפגש איתה כל חייה.

פ' הייתה שם  3 שנים ואז משרד הרווחה פנה להוריי בבקשה לקלוט אותה אצלנו כדי לשפר את איכות חייה במתן מוגנות וביטחון שכל כך חסרו לה בילדותה המוקדמת. בזאת הסתיים הסיפור העצוב של פ'. והחלו חיינו המשותפים.

בהתחלה, עד הסתגלותה לאבן יהודה, לגן ואלינו היו הרבה מקרים שפ' צעקה ללא סיבה, הפריעה לנו בהכנת שיעורי הבית, הרסה עבודות יד שיצרנו וכשבאו אלינו חברים רצתה מאוד להשתתף בפעילות אך הפריעה יותר מאשר תרמה.

ככל שעבר הזמן הפכה פ' לחלק מובן מאליו בחיינו, יחד הלכנו לבית ספר בכר (לא היו הסעות) יחד חגגנו ימי הולדת, יצאנו  לחופשות והיא הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלנו.

אבל הדרך לשם לא הייתה קלה…

למשל קיבלנו (אחיותי ואני) בגדי ים חדשניים (לתקופה ההיא) יפים ואיכותיים מדודינו בקנדה. הם נתנו 3 בגדי ים לשלושתנו ו…לפ' לא נקנה בגד ים. אמי, פנתה אלינו ושאלה מי מאיתנו מוכנה לוותר ולתת את בגד הים המקסים לפ', קשה היה לוותר על מתנה יפה שכזאת. זה עורר בי  כעס על אמי ובמיוחד על פ'. כמובן ש… אני לא ויתרתי.

פ' נשארה אצלנו עד גיל 15 (שלה) ואז עברה לבית ספר מקצועי ברחובות. אך כל השנים למרות המרחק נשמר הקשר ה"משפחתי" איתנו.

כיום פ' אם לארבעה ילדים ולה 10 נכדים. הקשר ביננו נשמר והסיפור שהתחיל בנקודה שפלה ועצובה הפך לסיפור של אהבה, חמלה, התחשבות בחלש, תמיכה, מוגנות, ביטחון והצלחה.

בבית קטן בממדיו נאגרה חמלה, אהבה וקבלת השונה.

אין זה פלא שאחיותי ואני בחרנו במקצועות טיפוליים וגם פ' הייתה מטפלת למבוגרים הצמודים לביתם בשל נכותם.

להערכתי בזכות היותנו משפחת אומנה בילדות, זכיתי לתכונות של רגישות לאחר, התחשבות בזולת והבנה שלכל אדם יש את הסיפור האישי שלו, לפעמים הוא טוב ולפעמים פחות… כמובן שפ', בזכות חייה במשפחתנו מוקירה עד היום את התרומה היחודית של הילדות אצלנו באבן יהודה.

חשוב לי להדגיש שבית ספר "בכר" היה שותף פעיל בחייה הסדירים של פ'. כמו כן בית ספר "בכר"-  בית הספר שבו למדתי אני, אחיותי, פ', בנותי וכיום חלק מנכדי, נושא את דגל "הנחלת חינוך לערכים אישיים וחברתיים תוך יצירת שיוויון הזדמנויות ודאגה לפרט." סיפורה של פ' יכול לשמש "דוגמא לרגישות חברתית כבסיס למנהיגות חברתית – ערכית."

סרטון אהבה של סבתא ניצה

הזוית האישית

שי: אני ממש נהניתי עם סבתא בתוכנית הקשר הרב דורי ואני בטוחה שהקשר שלנו רק התחזק מהתוכנית. אני מאחלת לסבתא שתמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת לטייל. להנות איתנו ועוד.

ניצה: שמחתי לשתף את שי בחוויות הילדות שלי ומקווה שהעברתי לה ערכים שחשובים לי ומשמשים בסיסלחברה בריאה אין ספק ששי היא ילדה רגישה ואוהבת את הזולת. אני מאחלת לה שתמשיך להנות מהחיים והקשר ביננו ושאר בני המשפחה יישאר איתן כתמיד. אני אוהבת אותה.