מאגר סיפורי מורשת

שמי סבטלנה שנגאוט, פירוש השם סבטלנה הוא "אור". נולדתי באוקראינה בעיר חרקוב. אבי לייב, שחי באוקראינה לאחר המלחמה, לא יכול היה לקרוא לי בשם יהודי בגלל האנטישמיות. אני רוצה להקדיש את הסיפור שלי לבני משפחתי שנפטרו בשואה. אני זוכרת אותם, כל רגע בחיי. שמותיהם רשומים בהיכל השמות ביד ושם.

שמו של אבי היה שנגאוט לייב. לאמי קראו שנגאוט נטליה. לאחי הגדול קוראים שנגאוט יעקב. אבי היה נגר וייצר רהיטים לאנשים רבים. בבית שלנו היו רהיטים מפורניר מהגוני שנחשב לעץ משובח. אמא הייתה מנהלת מחסן בגן ילדים, בו היו 300 ילדים.

עד גיל 15 גרתי בבניין חד- קומתי, שהיו בו 2 חדרים קטנים ומטבח. השירותים והמים היו בחוץ. הייתה לנו בבית, אמבטיה גדולה ממתכת בה התרחצנו. המים הובאו מבחוץ וחוממו על כיריים. בבית הייתה מכונת כביסה קטנה, מקרר וטלוויזיה. ברחוב שיחקנו עם ילדי השכנים: בכדור, חבל, ומחבואים. בחורף החלקנו על הקרח וגלשנו על המזחלת. ברחוב בו חייתי, היו הרבה עצים והרחוב היה רחב ויפה.  כשהייתי בת 15 עברנו לדירה גדולה יותר עם שלושה חדרים, מטבח, אמבטיה ושירותים.  בדירה זו, היו מים בתוך הבית ולא היה צורך להביא אותם מבחוץ. בעיר שגדלתי אין ים, אבל יש המון נהרות ואגמים. בעיר שלנו לא היה בית – כנסת. במלחמת העולם השנייה נהרס בית הכנסת לחלוטין ולא היה כסף לתיקונים. אני זוכרת איך כל שנה, ב- 17 ביולי,אבי הדליק נר במשך יום שלם. אבא לא ידע את התאריך המדויק שבו נהרגו קרוביו. ה -17 ביולי הוא התאריך בו אבי יצא למלחמה, וביום הזה, הוא זכר את משפחתו כל חייו.

  הוריי ואני

אבא היה גבר יפה מאוד עם שיער מתולתל. אימא הייתה אשה יפה עם שיער בלונדיני ועיניים חומות.  אבא מאוד אהב ללבוש חליפות גברים: מכנסיים וז'קט, שתפר לו חייט אישי.  לאבי תמיד היו חולצות מגוהצות.  אבא מעולם לא יצא בחולצת טריקו.  אמא תמיד הלכה בשמלות.  שמלות הקיץ של אמא היו עשויות משי יפני, ושמלות החורף היו עשויות מצמר רך. שתפר לה חייט אישי. אבי עבד קשה והרוויח הרבה כסף, כך שתמיד היה הרבה אוכל.  תמיד היו לנו מוצרי חלב ובשר, ותמיד היו בבית ממתקים ופרות.  בשבתות אמי הכינה תמיד כיסונים עם תפוחי אדמה וכרוב,(פירושקי) וכיסתה אותם בבצל מטוגן.  קנינו את המוצרים שאכלנו בחנות שנקראה “חנות-מזון”.

בילדותי היו לי הרבה חברים. את שמותיהם של רבים כבר שכחתי. אבל אני זוכרת כמה מהם: שין תמרה, באביץ יוליה, קלשניקוב לנה, זרקוב טוליה.  החברים שלי גרו ברחוב פיטרה שיריאב, באותו מקום בו גרתי.  לא היה לי הרבה זמן פנוי, כי בזמני הפנוי מהלימודים עסקתי בהתעמלות אמנותית. אני מצטיינת בספורט ובהתעמלות אמנותית.

בעיר שגדלתי היו 240 בתי ספר.  לבתי הספר יש מספרים אך אין שמות.  למדתי בבית הספר מספר 114.  בבית הספר למדתי: אלגברה, גאומטריה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, אנגלית, רוסית, ספורט, ספרות, גאוגרפיה, היסטוריה, אומנות, ומוזיקה.  הייתי תלמידה טובה והיחס שלי למורים היה מכבד.  התלמידים הלכו לבית הספר באותה תלבושת. לבנות היו שמלות חומות, ולבנים היו מכנסיים וז'קטים. בזמן הלימודים בבית הספר היו טיולים למקומות שונים.  ביקרנו בהרבה תאטראות, מוזיאונים, קרקסים, והיו לנו פגישות עם סופרים שונים.  בכיתה ח' הייתי בקבוצה של 15  התלמידים הכי טובים בבית הספר,וארגנו לנו טיול לסנט פטרסבורג.  לאחר טיול זה היו טיולים מעניינים רבים אחרים, אך את הטיול לסנט פטרסבורג זכרתי בעיקר.  בבית הספר היו חגים בנושאים שונים ואחרי החלק החגיגי היו תמיד ריקודים. זכורות לי במיוחד שתי  מורות מבית הספר. כשלמדתי בבית הספר,לימדה אותנו מורה צעירה שפה רוסית וספרות.  שנים רבות חלפו, ובתי איטה,  התחילה ללמוד בבית הספר מספר 77. ולמרבה ההפתעה המורה בכיתה של בתי איטה, הייתה המורה הזאת.  זכורה לי גם המורה לכימיה. המורה הייתה מאוד קשוחה. ושוב חלפו שנים רבות, בתי, איטה, הפכה למורה והלכה לעבוד בבית הספר 114, שם למדתי פעם.  ומי לימד שם כימיה?  כמובן, אותה מורה לכימיה.

לא היו לי מקצועות אהובים או פחות אהובים בבית הספר, והתייחסתי לכל מקצוע באותו אופן. בבית הספר היה חדר אוכל גדול.  אפשר היה לאכול שם ארוחת בוקר הכוללת: מוצרי חלב, דגנים, תבשילים, מיצים, תה, והרבה מאפים. לארוחת ערב: מרקים, בורשטים, דגים, בשר, קציצות, נקניקיות, לביבות, וכיסונים. אהבתי מאוד לאכול בחדר האוכל והאוכל היה לי טעים מאוד. כילדה אהבתי מאוד  חלווה.  בבית היה תמיד מבחר גדול של ממתקים, קרמל ושוקולד.

סבטלנה עם נטליה שנגאוט

גדלתי וחייתי בברית המועצות. והיו שם כמה תנועות נוער. ילדים נכנסו לתנועות אלה בהתאם לגיל. הקטן ביותר, מגיל 7, הוא אוקטובריסטים. ילדים, בני 11, הצטרפו לשורות פיונירים.  ילדים גדולים יותר הפכו לחברי קומסומול.  הייתי בכל תנועות הנוער הללו, בהתאם לגילי.

 גלגולו של חפץ

כשסבא לייב יצא למלחמה, הוא לא יכל היה לקחת איתו שום חפץ. הוא לקח איתו רק את זכר משפחתו. לאחר המלחמה החל סבא להקים ספריה.  הוא קנה ספרים ביידיש ובעברית בלבד. הספרים הראשונים היו הספרים הקטנים של “דער עמעס” מהדורת 1947 ו – 1948. הם פורסמו במוסקבה. הספרים נכתבו על ידי: שאלעמ- אלייכעמ (שלום עליכם – ביידיש). שמות הספרים: דער ליידיקגייער ומאטל (ביידיש). הדפים בספרים כבר הצהיבו מפני היותם ישנים מאוד.. עכשיו הספרים האלה נשמרים על ידי בתי איטה.

אנו יודעים שסבא לייב קנה ספרים בשוק הפשפשים. סבא לייב אהב מאוד את הספרים האלה, ולעתים קרובות קרא אותם שוב. היה חשוב לו לשמור ולזכור את שפת האם שלו (עברית ויידיש). כיום אנו שומרים את הספרים הללו לכבוד זכרו של סבא לייב וכל קרובי משפחתנו שנפטרו בשואה.

הספרים של סבא

הזוית האישית

סבתא סבטלנה: חשוב לי לתעד את סיפור משפחתי ולהעביר את ההיסטוריה האישית שלי לדורות הבאים. תודה על ההזדמנות לפגוש בני נוער וללמוד איתם ומהם .

לדה: מאוד אהבתי לדבר עם סבתי ושוב לשמוע את סיפורה של משפחתי. אני מאמינה שחשוב מאוד להעביר זיכרון מדור לדור