מאגר סיפורי מורשת

"כל הדרכים, השבילים, הכבישים, השלטים מובילים לירושלים כל התפילות, הדמעות, בקשות, מחשבות, מובילות לירושלים כל השירים, פיוטים, מזמורים, סיפורים כולם לירושלים ירושלים שבלב" שמי עדן (גנט) יהייס חנוך,בתם של קס ברהן יהייס וטרנגו מנשה ז"ל.

עליתי לארץ במבצע משה בשנת 1984, בהיותי בת 9, יחד עם אבי ושני אחיי. מילות השיר הכתובות מעלה מתארות ממש את המסע האישי והמשפחתי שלי. זכור לי בילדותי את הכיסופים והגעגועים שלי ושל משפחתי לירוסלם. יהודי אתיופיה גדלו על סיפורה המופלא של ירוסלם הכיסופים הגעגועים החלום ואני בניהם. כך גבר הרצון הנחישות להגיע לירוסלם.

נוף ילדותי:

נולדתי באתיופיה, בכפר סנבטגיה – מקום מגורי הסבים שלי – (קייס מנשה זמרו ז"ל ומולו איילין ז"ל) מצד אמי.

גדלתי בכפר ווגרה  מחוז צפון גונדר. בכפר זה התגוררנו עד לעלייה לארץ. אז הייתי ילדה בת 7  השנייה  בסדר ילודה. תושבי הכפר  מנו כ- 20 משפחות יהודיים לערך. זיכרונות ילדותי כל כך נעימה וכייפית שהתבטא במשחקי ילדות במרחב הפתוח והירוק החלו הכנות למסע וכך גם משפחתי. בתחילת המסע משפחתי מנתה 8 (זוג הורים חמשה ילדים וסבא)נפשות יחד עם סבי מצד אבי- קס יהייס מדהנה. (לצרף תמונת סבי ז"ל) עזבנו את הכפר בשעות לילה מאוחרות עם הצידה שהכנו מראש. צעדנו בשבילי הדרך בביטחון ובשמחה רבה מתוך מחשבה שהינה מתגשם החלום.

ביום היינו מתחבאים ובלילה מתחילים שוב לנוע. עד אשר הגענו למחנה אמרקובה שבסודן. (לצרף מפה אם יש)

מחנה אמרקובה שבסודן

בעת הגעתנו למחנה אמרקובה שבסודן, אבי החליט שאת כל הסממנים (המצנפת, האורית-ספר תורה, טלית) היהודיים מחביאים על מנת להקטין את הסיכון לפגיעה והתנכלויות מצד הסודנים בשל יהדותנו.

במחנה אמרקובה – מחנה מדברי ללא זכר לצמחיה כל שהוא.אכלסו אותנו באוהלים. כל משפחה קיבלה אוהל  אשר שימש בעבורנו כבית ארעי. שם שהינו כחודשים לערך, ולאחר מכן עברנו לסוג של דירה ושם הכל החל.

סבי ואחיותיי חלו, כאשר  סבי קס יהייס מדהנה, חש ברע, אז כילדה פרשתי זאת כי חוליו נבע מפאת גילו. במקביל לחוליו של סבי גם אחותי למלמם שהתקשתה להחזיק עצמה ,ולאחר מספר ימים למלם אחותי נפטרה. מצבה הרפואי של פתג החמיר, מאחר ואמי בתקופה זו הייתה בהריון מתקדם, אבי ביקש שאתלווה אליו  למרפאה המקומית,נשאתי את פתג על גבי והתחלנו ללכת לכיוון המרפאה. בדרך ראינו שיירה של אנשים המובילים את מתיהם לקבורה. "מחזה מחריד". כאשר הגענו למרפאה אבי הוריד את אחותי פתג מגבי ונשא אותה בידיו  עד אשר המרפאה תיפתח. אך מצבה הבריאותי  החמיר עוד יותר קולה של פתג הלך ודעך.בשלב כל שהוא אבי קם והחל לצעוד, עוד לפני שפתג קיבלה טיפול רפואי.

בתחילה לא הבנתי מדוע אבי קם והולך, אך בהמשך הסביר לי שפתג  כבר לא בחיים. אני נותרתי עם המנשא-אנקלבה הריק  בידי. זו הפעם הראשונה שנחשפתי למצב שכזה ולכן לא הבנתי מה זה אומר שפתג לא בחיים, לא העזתי לשאול. פשוט קמתי והצטרפתי לאבי והמשכנו יחד לצעוד לכיוון מקום הקבורה אשר היה ממוקם במרחק הליכה קצר. בעוד אבי נושא את אחותי פתג קרוב לגופו. כאשר הגענו למקום הקבורה ראינו  גופות רבים הממתינות לקבורה, אך מאחר וגופתה של פתג הייתה קטנה ולא נצרכה למקום קבורה גדול, אפשרו לאבי לטמון את פתג לפני כולם.

זו הייתה עבורי פעם ראשונה שנחשפתי למחזה קשה  שכזה הייתי הילדה היחידה  שם,,השתתקתי לחלוטין ולא זכור לי אפילו עם ביכיתי נראה כי לא הבנתי שזה סופני שלא אראה אותה עוד… חזרנו לכיוון הבית שבו שהיינו. אמי המתינה מוכנה ומאורגנת. כאשר אמי הבחינה  מרחוק שפתג לא על גבי –אמי החלה לזעוק ולכאוב עוד לפני שאבי הספיק לבשר לה. המוות הכה שוב ושוב במשפחתי ואמי שהייתה אז בחודשים מתקדמים לקחה מאוד קשה את מותה של פתג.

מרגע זה בעצם אמי חלתה  ולא רצתה להתפנות לטיפול רפואי מקומי. ברם בשלב כל שהוא אמי קרעה ללדת וביקשה להתפנות למרפאה המקומית. שמחנו מאוד שאמי התרצתה ולכן אבי בעזרת חבריו לקח את אמי  למרפאה ונשאר עימה. באותו יום לקראת הערב מכר הגיע לבתינו ובשר לי ולשני אחיי שאמי ילדה בן ומצבה טוב ואפשר לבקרה בבוקר. בעוד אני ממתינה בקוצר רוח לבקר את אמי בבית חולים בו שהתה. מסתבר  שמצבה הרפואי הדרדר  במשך הלילה וכך גם התינוק ושניהם נפטרו.

את שמו של אחי בן יומו  קרא אבי איוב – שזה אומר הכל.

השהייה במחנה אמרקובה גבתה ממשפחתי אובדן כבד מאוד. החשש שמא גם אנחנו נמות עלה שוב ושוב במחשבותיי. החלום לירוסלם  נראה רחוק מאתנו.והעיסוק העיקרי הפף  איך שורדים את הדרך ואיך יוצאים חיים.

לאחר מותה של אמי אבי קס ברהן יהייס שיבדל לחיים ארוכים, עשה הכל על מנת להציל אותנו ולהעלותנו שלמים ובריאים לירוסלם, פנה לכל מי שיכל לסייע ולעזור לו  לקדם את תהליך העלייה.

עד אשר עלינו לישראל עברנו עוד שני מחנות בסודן- מאמרקובה לטואבה משם לוודהלו (לא מבחירה) וחזרה לטואבה מאחר ששם נקודת האיסוף לישראל.

במבט לאחור המסע אומנם גבה מחיר כבד אך אם זאת הגשמנו את החלום להגיע ולחיות בירוסלם –

"היא משוש כל הארץ, דלתות העמים היא אורו של עולם על שבעת ההרים היא עומדת ונמצאת בחלומות של כולם מקצוות התבל הם נושאים עיניהם המסע לא הושלם כי בסוף זה הלב רק הלב שמוביל, מוביל את כולנו לשם… "

הזוית האישית

השתתפותי בפרויקט "סיפור על הדרך" שתרם רבות לחידוד והארה של התרבות והמורשת המפוארת ממנה באתי.