מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, גדעון, נפטר בערב ראש השנה בתאריך 2.10.2016 והוא בן 76 שנים. את ספור ילדותו סיפרה לי סבתא ססי.

סבא נולד בתאריך 17.3.1940 באנטוורפן שבבלגיה למשפחת לינדר, לאימו אווה לבית אלפנט ולאביו מקס מנדל. המשפחה המורחבת של סבא גדעון היגרה מרומניה לבלגיה בשנת 1927. יחד יצאו לדרך שני זוגות הסבים מקס הירש ורוזה אלפנט ומרכוס הירש ורוזריה לינדר עם שלושת ילדיהם של מקס מנדל ואווה – אברהם בן 6, רוזה בת 4 ומרכוס בן שנתיים.

בבלגיה נולדו לסבא גדעון אחים נוספים: הרמן הירש, אסתר אליזבת ולבסוף נולד בן הזקונים ג'ורג' מקסימיליאן אנדרה  שלימים הפך לגדעון והוא סבא שלי.

באותם ימים חשוכים, כשהגרמנים כבשו את בלגיה בתאריך 10.5.1940 על היהודים הוטלו גזירות שלא אפשרו להם להתפרנס אלא רק בתוך הקהילה והייתה אווירה של פחד ונרדפות. לא התאפשרה התקהלות במקומות ציבוריים כמו בתחנות רכבת ונערכו מצודים אחר היהודים שנשאו על בגדיהם את הטלאי הצהוב. טלאי זה הקל על זיהויים. היהודים שנתפסו נשלחו למחנה איסוף במכלן ומשם למחנה עבודה בצרפת או לאושוויץ ברכבות המוות.

רוזה

רוזה הייתה אחותו המבוגרת של סבא גדעון. היא הייתה מקושרת למחתרת היהודית וכך הצליחה למצוא לסבא מקום מסתור בבית יתומים בהולנד. סבא  הוסתר על ידי הנזירות, עם עוד תינוקות, כשנתיים. בזמן שסבא שהה בהולנד כל בני משפחתו, למעט אחותו רוזה, נשלחו למחנה איסוף "מכלן" בבלגיה ומשם נשלחו ברכבות לאושוויץ. לימים רוזה סיפרה לסבא שהיא לקחה אותו לטיול וכשהם חזרו לא נשאר אף אחד מהמשפחה בחיים.

רוזה וסבא נשארו לבד ללא משפחה כשהאנטישמיות משתוללת והמוות והפחד הם החיים. רוזה הייתה צריכה לטפל בסבא וזה היה מסוכן. היא הייתה צריכה להתפרנס ולהסתתר בעצמה. המחתרת היהודית בבריסל מצאה לסבא את משפחת סורגס, משפחה נוצרית קתולית, שהסכימה להסתיר אותו תמורת תשלום. סבא זכר שבכל יום ראשון היה מתלבש יפה וכולם הלכו לכנסיה. הוא ידע את התפילות וזכר את האגן הגדול שהיה מוצב באולם הכניסה ששימש להטבלת הילדים לנצרות. רוזה הסתתרה במנזר קתולי ומידי פעם היו נפגשים למעט זמן וכך נשמר ביניהם קשר.

כשסבא היה בן 4, באחד מביקוריו את רוזה, התקיים מופע גדול של קרקס בקרבת המנזר בו התחבאה. סבא ורוזה התיישבו על אחד מהספסלים הקדמיים וחיכו להצגה. בינתיים האוהל התמלא באנשים והייתה אווירה של התרגשות לפני ההצגה.  פתאום החלה מהומה מאחור, צעקות וצרחות. סבא ראה אנשים עם מדים וכובעים נכנסים לאוהל ודוחפים החוצה אנשים. רוזה התרוממה מהספסל ואמרה לסבא: "ג'ורג'י אני הולכת, תישאר כאן עד שאחזור לקחת אותך". סבא נשאר, הוא ידע שאין מקום להגיד "לא רוצה" או " אל תעזבי אותי לבד" ובטח שלא לבכות. הוא ידע שכדי להינצל  צריך לציית. הוא ישב זמן שנראה לו כמו נצח ואז קם ויצא מהאוהל בלי לדעת לאן. הוא הלך לכיוון המנזר ואז שמע קול קורא לו "ג'ורג'י!!!", הוא הלך לכיוון הקול והגיע לשער המנזר, השער נפתח, ויד משכה אותו פנימה. זו הייתה רוזה שהעלתה אותו מהר לחדר בקומה העליונה, החליפה לו בגדים וקיוותה שאיש לא יבוא יזהה ויוציא אותם משם.

לקראת סוף המלחמה רוזה הכירה בחור ישראלי בשם אריה לברטוביץ' שהגיע לבלגיה כחייל הבריגדה היהודית. אריה חיפש ניצולים שהוסתרו במנזרים ובבתי משפחות נוצריות כדי להשיב אותם לעם היהודי ולמשפחותיהם ששרדו את השואה. רוזה ואריה הפכו לזוג ונישאו בעיר אנטוורפן. אריה רשם את סבא כבנם כדי לאפשר את עלייתו לארץ. סבא עלה לארץ ישראל באנייה "קריו" ב- 1.10.1946. סבא ספר שמכיוון שהיתה להם ויזה,הם קבלו תא באוניה עם דרגש שינה ותנאים טובים יחסית. בתא שלהם, מתחת למיטה שלו, שכב אדם עם זקן שהתגנב לאוניה ולכן הסתתר. הוא זוכר שהם הביאו לו אוכל. האונייה הפליגה ממרסיי שבצרפת אל חיים חדשים בארץ ישראל. כשהגיעו לארץ סבא קבל את השם גדעון והשאיר מאחוריו את כל השמות האחרים, גם את השם לברטוביץ שנתן לו אריה החליף בשם להב. לפני כעשר שנים סבא וסבתא החליטו לא להשכיח את השם לינדר והחזירו אותו למקומו הראוי ובמסמכים הממשלתיים הוא מופיע כג'ורג' גדעון לינדר להב.

סבא גדעון נישא לסבתא ססי בשנת 1963, נולדו להם 4 ילדים סיגל (אמא שלי) עידו, אסף ואיה ונולדו להם 9 נכדים. סבא היה חקלאי בנשמתו והוא אהב מאוד את האדמה. אמא ספרה שסבא אמר לה פעם

"אני אוהב ללכת יחף…על האדמה.. אני אוהב להרגיש אותה, שם השורשים שלי".

את המשפט הזה כתבנו על המצבה שלו.

הזוית האישית

יואב דרמון: הרבה שנים ועד לא מזמן, סבא ידע מעט מאוד על המשפחה שלו וחי עם מעט הזכרונות שהיו לו מאז שהיה ילד קטן. את הזכרונות האלה הוא ספר רק לסבתא. השואה של סבא הייתה שואה של אובדן הורים ואחים כתינוק, שואה רגשית ונפשית, צער וכאב שלא עזבו אותו עד יומו האחרון. סבתא מאוד שמחה לספר את הסיפור של סבא אחרי כל כך הרבה שנים שהיו שמורים אצלה. שמעתי ממנה ספורים מאוד מרגשים ועצובים, שבכלל לא ברור לי איך ילד יכול לחוות אותם. אבל יחד עם העצב היו גם סיפורים מצחיקים ומרתקים על סבא שלי.

תמיד אומרים לי שאני מאוד דומה לו מבחינה חיצונית ובאופי. אחרי ששמעתי את הסיפורים של סבתא הבנתי על מה מדברים. הנושא של מלחמת העולם השנייה והשואה מאוד מעניין אותי ואני מתעמק וחוקר אותו באופן עצמאי ולא רק בגלל הסיפור של סבא גדעון. אני מבין ויודע שהחיים שלי הם באמת כמו מתנה וילדים שחושבים שהם "מסכנים"…שיקראו וילמדו על מה שעברו ילדים בשואה ואז ישוו.

אני מאחל לסבתא ססי האהובה בריאות ואריכות ימים ומודה לה על הרצון ,המאמץ וההשקעה המרובה באיסוף החומר, התרגום והסיפורים שספרה, מהם למדתי הרבה דברים על סבא.

סבתא סיסי אומרת: תודה ליואבי שמתעניין ומרגיש את הקשר בין הסיפור של סבא אליו ,את ההמשכיות. הרגשתי שהסיפור של סבא שרק חלק ממנו מופיע בעבודה נוגע לליבו. אני מאחלת לו שיגדל ויהיה אדם טוב ומיוחד כמו סבא שלו, עם מידות טובות, חרוץ, ישר ונאמן