מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

כאן ביתי פה אני נולדתי

נועם וסבתא רותי
סבתא רותי מטיילת בעולם
רותי כהן - ילדות בצל הקמת המדינה

בית ומשפחה  
נולדתי בשנת 1949, ילדת סנדוויץ' במשפחה בה 5 ילדים.
 
אני זוכרת את ילדותי כילדות מלאה בשמחת חיים. נולדתי כשמדינת ישראל הייתה רק בת שנה, ובעצם גדלתי עם המדינה. גרנו במעברת הרצליה בצריף רעוע, לא היינו מחוברים לחשמל, בבית לא היו מים זורמים, לא היו לנו כבישים ומדרכות. היה גם מחסור במזון. בבית מקרר שקירר בעזרת גושי קרח, את גושי הקרח רכשנו מעגלון שעגלתו הייתה עמוסה בגושי קרח. אני זוכרת שמוכר הקרח היה חוצב באמצעות סכין גדולה וחדה, ומכין את הגוש בגודל שהתבקש על ידי הקונה, היו נופלות חתיכות של קרח לאדמה, אני והאחים שלי היינו אוספים מהרצפה, מנקים על הבגד, ואוכלים בהנאה גדולה.
 
בשל קשיים כלכליים, בן גוריון, שהיה ראש הממשלה באותה תקופה, הכריז על "משטר צנע". המשמעות של משטר זה, שכל משפחה הייתה מקבלת תלושים לקניית מוצרים כגון: חלב, ביצים, לחם , גבינות ועוד, לדוגמא: הגבילו את כמות הביצים.  כל אדם היה יכול לרכוש עד 8 ביצים לחודש. מי שנתפס עם יותר נעצר. למרות המחסור במזון, אף פעם לא היינו רעבים. אמא שלי הייתה מאוד יצירתית ועם המעט שהיה היא הכינה לנו אוכל חם ומשביע. הוריי עבדו  שעות רבות בכדי לפרנס את המשפחה. לכן, אנחנו הילדים היינו דואגים אחד לשני . ולמרות כל הקשיים החיים היו שמחים מאוד. אני למדתי שמחסור מוביל ליצירתיות.
 
שוק השכונה היה מקום מפגש והיו בו בין היתר בתי קפה. הקפה של פלומבו זלדה והקפה של ההורים של אהרל'ה ושימל'ה שהיה בו גם סנוקר. כמו כן מספרה של ויטו ג'אנח, ירקנים ממוס קארדי ודידו ארביב, עזרא שמכר בדים וכלי בית, צ'צין הקצב, ז'ק רזון הסנדלר, גאבה מכלוף הירקן, באבו הקצב, מיצרי אחד שעשה דברי מתיקה ומכר אותם בעיר, ותמיד התנגנה אצלו מוזיקה מיצרית.כן היה שם סאסי מאדי שמכר בוריק ודברי מתיקה. אני זוכרת גם את שושן גניש שהיה מסתובב עם החמורה אילנה ומוכר פירות וירקות ובערב היה מוכר ספינז בשוק עם אמא שלו ליזה חליב.

פעם בשבוע היה יום הכביסה. בעזרת דוד מתכת, שדומה לסיר ענק, אמא שלי הרתיחה את כל הסדינים, המפות הלבנות, המגבות והלבנים עד שהפכו צחורים כשלג. את הבגדים כיבסה בעזרת מתקן שניראה כלוח מלבני עם חריצי רוחב מאלומיניום. התקופה בה גדלתי הייתה שונה לגמרי, תנאי החיים הקשים גרמו לנו להיות יצירתיים יותר. הכרנו את כולם, שחקנו בחוץ ובחצרות ללא פחד והלכנו אחד לשני בלי טלפונים ובלי תיאומים של ההורים. אני זוכרת שעות רבות של משחקים ליד הפחונים, המצאנו משחקים חדשים והשתמשנו בכל דבר שהיה בסביבה כדי ליצור משחקים. בשני צדי הרחוב היו כל 20 מטר עצים, שהיו משמשים שערי כדורגל.  היו פנסי רחוב ששניים מהם היו מרכזיים: אחד באמצע הרחוב ואחד בסוף הרחוב, ומתחתיהם הילדים היו משחקים בערבים. בחצרות הבתים גדלו כל מיני עצי פרי, כמו גויאבות, שקדיניות (שסק), שזיפים, והיינו קוטפים ואוכלים.
שהייתי בת 6, עברנו עברו הוריי לדירת שיכון בשכונת נווה-ישראל, שבעיר הרצליה. הדירה הייתה קטנה מאוד. היא מנתה שני חדרים בלבד, אך התחושה שלנו הייתה  שעברנו לגור ב"ארמון"! הכל היה חדש והייתה לנו  מרפסת שהשקיפה על קיבוץ גליל ים. אני וחמשת אחי קיבלנו את החדר הגדול והוריי ישנו בסלון. בשכונת נווה ישראל  השתכנו עולים מלוב, מרוקו, עיראק, תימן, תורכיה וגם הרבה עולים מרומניה.
 
בשל הקרבה לאולפני הרצליה נעשו חלקים מסרטים ישראלים בשכונה כמו: נורית, השוטר אזולאי, סאלח שבתי אם היינו מקבלים מתנה קטנה השמחה הייתה ענקית. ההתלהבות מכל דבר גרמה לילדות שלנו להיות עליזה. הסתפקנו במה שיש. והדבר החשוב ביותר היה אחדות והגיבוש בין האחים. שוני נוסף הוא שהיום בתי הספר קרובים מאוד למקום המגורים ואם לא אז ההורים מסיעים עד לפתח בית הספר. בתקופתי היינו הולכים לבית הספר במרחק של למעלה משעה הליכה . בחום, בקור , בגשם תמיד הלכנו ברגל. אמא שלי הייתה הדמות הדומיננטית בבית אבא עבד שעות רבות ולכן את עיקר החינוך והערכים ספגנו ממנה. היא תמיד לימדה אותנו שהדבר החשוב ביותר הוא להיות מגובשים , לעזור אחד לשני ולהיות מאושרים בחלקנו. אבא היה איש טוב וחרוץ אך כשהייתי בגיל 9 בערך אבא שלי נהרג בתאונת עבודה. ואמא שלי גידלה אותנו לבדה במסירות רבה.  
 
חגים 
משפתחינו הייתה משפחה מסורתית וחגגנו את כל החגים כהלכתם. בחודש תשרי הייתי מתעוררת מוקדם והייתי הולכת עם אבא לבית הכנסת לשמוע סליחות ומאוד אהבתי את זה. פעמיים  בשנה בחגי תשרי ובפסח היו קונים לכל האחים בגדים חדשים ונעלים חדשות וזו הייתה סיבה נוספת שאהבנו וציפינו לבואם של החגים בשל ריבוי העדות של תושבי השכונה, בשכונה היו בתי כנסת נפרדים לכל עדה. וזכור לי שהיינו עוברים בין בתי הכנסת כדי לשמוע את תקיעת השופר מספר פעמים.
 
בחגים התארחנו אצל בני הדודים שגרו ברמת גן והשמחה הייתה גדולה, סבא שלי היה חזן בבית הכנסת, וכסבי נפטר בית הכנסת  נקר על שמו – "שלום דבש". בזמן החגים שיחקנו בשכונה והיו לנו המון חברים, הם היו באים אלינו לארוחת חג חגיגית שאמי הכינה. תקופת החגים זו הייתה התקופה היחידה שבה הוריי היו בחופש . בשאר השנה עבדו ימים שלמים ולכן ההתרגשות הייתה גדולה לפני בוא החגים.

מילון

שקדניה
שסק

ציטוטים

”מחסור מוביל ליצרתיות“

הקשר הרב דורי