מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל אחרק, נולדתי בשנת 1954 במעברת רחובות בישראל. הוריי עלו לארץ בשנת 1949 מספרד יחד עם שתי אחיותיי הגדולות, היישר למעברת רחובות. אחותי הבכורה הייתה אז בת שלוש, והצעירה יותר בת שנה. משפחתי גרה במעברה בצריף בו היו שני חדרים בלבד. חדר השירותים היה מחוץ לבית, כך גם כיור וברז לשטיפת ידיים, רחיצת כלים וכביסה.

אני נולדתי בתאריך 21.8.1954 בבית היולדות ברחובות. בשנות ילדותי במעברה הייתי קטנה מאוד ולכן אני זוכרת רק דברים ספורים מתקופה זו. אני זוכרת את בית הספר שבו למדתי בכיתה א': בית ספר צנוע, עם ילדים נוספים מהמעברה. כשהייתי בת 6 הוריי קיבלו בית בשיכון ובעצם זו התקופה שבה יצאנו מהמעברה. הבית בשיכון היה שדרוג גדול מאוד מהצריף במעברה. הבית היה עם שני חדרי שינה וסלון. לעומת המחייה והמגורים בתקופה זו, נחשב בית שכזה לשיא הפאר והנוחות. בתקופה ההיא נולדו לי אחים ואחיות נוספים.

בבית שבו שני חדרים וסלון, גרנו זוג הורים ותשעה אחים ואחיות כשאני הרביעית במספר. היום מספר זה נראה גדול לבית כה קטן, ונשאלת השאלה – איך משכנים ילדים רבים? איך אין לכל ילד חדר? אז התשובה הייתה אז ברורה: כולם יחד, צמודים, במיטות משותפות, חולקים הכל יחד. אבי היה פועל בניין ואמי עקרת בית. אמי גידלה את כל אחיי ואחיותיי ולאבי היה תפקיד של פרנסת הבית. אבא היה יוצא לעבודה כל בוקר עם שחר וחוזר בערב. העבודה הייתה במשך שעות רבות וקשה מאוד.

כשהייתי בכיתה ד', רציתי ללמוד לנגן על חלילית. התעקשתי להשתתף בחוג זה למרות שלא היתה באפשרות הוריי לקנות עבורי חללית. המורה, שראתה את רצוני ואת מצבי, דאגה להביא לי בכל שיעור את החלילית שלה. התביישתי נורא שאין לי חלילית, שכן לשאר הבנות בקבוצה שלמדה איתי הייתה חלילית משלהן ולי לא. בכל פעם שהייתי חוזרת מהשיעור הייתי בוכה לאימא ומתחננת בפניה שתקנה לי חלילית. לאימא היה קשה מאוד לראות את רצוני הבלתי ממומש, אך לא היה באפשרותה לקנות ולכן הייתה דוחה אותי בעדינות על ידי כך שהייתה מבטיחה שתדבר עם אבי ויחד ינסו למצוא פתרון. אז לא ידעתי שזו הייתה הדרך שלה לטמון בי תקווה לטוב מחד, אך מאידך להרוויח זמן. אני המשכתי ללכת לשיעורים ולקוות שהמורה תיתן לי את החלילית שלה. אהבתי מאוד לחלל בחלילית ונהנתי להגיע לשיעורים, לא ויתרתי על אף שלא הייתה לי חלילית משלי ולא יכולתי להתאמן בבית ובכלל להרגיש כמו כולם. לאחר כמה חודשים, אחרי שהוריי ראו שאני מתמידה ולא מוותרת, הם החליטו לעשות לי הפתעה. הזמנים היו זמנים קשים, ואנחנו היינו משפחה גדולה (תשעה אחים ואחיות), לא הייתה יכולת בתקופה ההיא ליהנות ממותרות. למרות הכל, הוריי החליטו שמגיעה לי חלילית משלי.

אבי רכש לי במתנה חלילית עטופה בנייר כתום והניח אותה ליד ראשי על הכר בעת שישנתי. כשהתעוררתי בבוקר, ראיתי שקית כתומה עם משהו ארוך בתוכה. נגעתי ולא האמנתי. קמתי בצעקה שהעירה את כל אנשי הבית, פתחתי במהירות את העטיפה, ועד היום אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא קורה ממש כעת. אני זוכרת שצעקתי ורצתי בכל הבית "יש לי חלילית משלי!". אחיי התעוררות מהתרגשותי ולא הבינו מה קרה לי. בשבילי בעת ההיא לקבל משהו משלי היה דבר גדול מאוד! ההתרגשות הייתה בשיאה, זה היה מבחינתי בגדר לא יאומן. כל היום חיכיתי בכיליון עיניים ובשמחה ללכת שיעור החלילית ולהראות למורה ולחברים את המתנה הנפלאה שזכיתי בה.

למחרת הלכתי לשיעור עם חלילית משלי מאושרת ומלאת גאווה. למדתי כמה שנים שיעורי חלילית עד שהחוג נסגר. ובכל זאת, בזכות שיעורים אלה למדתי לנגן וליהנות ממוסיקה, למדתי להעריך את מה שיש כשאין, ולמדתי מהי אהבת הורים ללא גבולות.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית קשר הרב דורי בבית ספר שדות נס ציונה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה טליה אקונין.