מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבא ישי (בן דב),

גילינו את המוצא ואת שם המשפחה!

אמיתי היקר, קורות המשפחה נודעו לנו רק לאחרונה. עד לפני שנה לא ידענו (חשבנו שידענו) מהו מוצא המשפחה ולא ידענו במדויק את המשפחה (הקודם) שלנו. שני הורי ילידי ירושלים. גם הוריהם נולדו בירושלים, אבל, מתי ומהיכן הגיעה המשפחה לארץ?

סיפרו לנו כי משפחת אבי דור שביעי בארץ וכי מקורנו ב"רוסיה", אך המסורת המשפחתית לא דייקה. משפחת אבי דור חמישי (אתה אמיתי ואחיך, דור שביעי). סיפרו לנו כי שם המשפחה שלנו (בטרם שונה ל-בן דב), היה גרין גראו (ביידיש, ירוק אפור). הופתענו, גם שם המשפחה נמסר בשיבוש. מדוע סיפור המשפחה השתבש ולא סופר כאשורו מדור לדור?

אבי משה מרדכי, למד בישיבה עד גיל 15 ואז פרש מהסביבה החרדית, שינה את שם משפחתו לבן-דב (על שם אביו, יששכר דב). אך לא ויתר אבי על הדת. אבי היה רב פעלים במשפחה, בחברה, בצבא, בקהילת בית הכנסת ובסוכנות היהודית. על פועלו זכה בתואר יקיר ירושלים. את העיטור קיבל מידי ראש העיר, בונה ירושלים, טדי קולק. אבי כתב את קורותיו בספר אשר נמצא בידי המשפחה וגם בביתך בכפר הרי"ף.

לאמי צפורה לבית וילשטיין ולאבי שבעה ילדים. אחי גדולים ממני בשנים רבות. בילדותי חיו אחיי הבוגרים בצבא, בקיבוץ, בסמינר ובבי"ס לסיעוד. התייחסתי אל אחי הגדולים כאל "דודים" רחוקים. לאחיי כולם משפחות ענפות וצאצאיהם פעילים בכל תחומי החיים. שונה מכולם אחי הצעיר, חיים שתורתו אומנותו. יחסי עם אחי חיים טובים, אך עולמנו מרוחק. חיים ומשפחתו הענפה מנהלים אורח חיים חרדי ואנו חילונים.

בתמונה עומדים משמאל, אחי צבי, אחיותי חיה, ברכה, נעמי, גיסי חיים בסוק (עם הזקן). יושבים משמאל, אבי משה מרדכי, אני, מחייך בחולצה לבנה לברכיו של אבי, אמי צפורה, סבתי, אם אמי, אסתר, אחי הצעיר חיים, אחותי הבכורה נחמה ועל ברכיה בתה, אחיינתי הבכורה טובה (טובה קטנה בשנתיים מדודה, אחי הצעיר, חיים, העומד עטור כיפה לבנה, לידה).

שמי יששכר, על שם סבי, יששכר דב. עשוי הייתי להקרא דב, במקום יששכר. שמי היה אז דב בן דב. דעתם של הורי לא הייתה נוחה מהצירוף "דב בן דב". אבל, גם מהשם יששכר לא רוויתי נחת. השם קשה להגייה (ישכר או יששכר). הוסף על כך את הזיקה לכתוב בספר בראשית, ברכת יעקב לשנים עשר בניו, אבותיהם של 12 שבטי ישראל, פרשת ויחי, פרק מ"ט, פסוק י"ד. נאמר, "יששכר חמור גרם, רובץ.." חברים עשו לי "פדיחה". במשך השנים כינו אותי בשמות קליטים יותר, כגון: איסי, ישי, איסר, יאסר (כן, יאסר, שמו של ראש אש"ף, יאסר ערפאת). רק לאחרונה חזרו לכנותי יששכר.

תולדות המשפחה

מדוע לא ידענו את שם המשפחה, את מקורה ואת מועד העלייה לארץ?

סבו של אבי, נח גדליה, נפטר כאשר סבי שלי, יששכר דב, היה בן עשר שנים. הסבתא של אבי, ברכה, התחתנה עם בן זוג חדש והתגוררה בפקיעין ובירושלים. כדי לבנות "חיים חדשים" הצניעו  כנראה את ספור המשפחה הקודמת. האבא של אבי, יששכר דב, אשר גדל בבית יתומים וגם במשפחתה החדשה של אמו, זכר רק בשיבוש את שם משפחתו ולא היה בקי בקורות משפחת אביו. מפי הסבתא ברכה ומפי אביו שלו, למד אבי, וכך סיפר לנו, כי המשפחה הגיעה מרוסיה, שבע דורות קודם לכן. אבי צדק רק באופן חלקי. לפני שנה נרתמו שניים מאחייניי, שמואל ושי, לחשוף את תולדות המשפחה. הם איתרו דיווח על מפקד אוכלוסין שהתבצע ביוזמת סר משה מונטיפיורי בשנת 1897.

רישום מקורי ממפקד סר משה מונטיפיורי, 1897, משה מרדכי רשום שביעי מלמעלה

מונטיפיורי היה נדבן בריטי אשר תמך בהתיישבות של יהודים בארץ. שמואל ושי מצאנו אוצר, הם אחזו בידם את המפתח לקורות המשפחה. בעיר טבריה אותר תושב, משה מרדכי (אבי סבו של אבי, גם שמו של אבי משה מרדכי), יליד 1799, אשר הגיע ממינסק (את זאת לא ידענו) שבביילרוס (רוסיה הלבנה).  אשתו רחל, ילידת 1801, ולהם בנים, יהושע, יליד 1936 ומנדל, יליד 1928. עיסוקו של משה מרדכי היה "בר אוריין ולומד בביתו" ובזאת עסקו גם בניו יהושע ומנדל, בצפת ובחיפה.

על פי הדו"ח. משה מרדכי, אבי המשפחה, עלה ממינסק לארץ בשנת 1845. לכן, אבי היה דור חמישי בארץ ולא דור שביעי. אני דור שישי, אתה אמיתי, דור שמיני. עם המפתח בידו (גילויי מפקד מונטיפיורי), אחייני שי הגיע למינסק. בעזרת יועצת מקומית בחן את רישומי הארכיון העירוני במינסק ובעיר השכנה נסוויז', NESVIZG. שי התמקד בדו"ח מפקדי אוכלוסין מנסוויז' מהשנים 1816 ו – 1834. שי ערך חיפוש לפי שם המשפחה כפי שהיה ידוע לנו, גרין גראו. לאכזבתו הרבה לא נמצאה משפחה בשם זה. אבל, שי בעזרת היועצת המקומית אתרו נפקד בשם משה מרדכי, אשר שם משפחתו היה גרינקו (ולא גריו גראו). בשלב זה נפל האסימון. סביר מאוד כי משה מרדכי גרינקו הוא הוא משה מרדכי גרין גראו. מעיון נוסף בשמות חברי המשפחה התברר גם כי שם המשפחה אכן היה גרינקרוג (שם רוסי, ולא כפי שחשבנו, גרין גראו, שזה שם ביידיש ופירושו ירוק אפור).

השם גרינקרוג נדיר ביותר. מעטים בעולם נושאים שם זה. עם חלקם יצרנו קשר, גם הם מוצאם ממינסק וסביר כי כולנו בני משפחה אחת (אם כי טרם אותרו כל חוליות השרשרת). פירוש המילה "קרוג" הוא "כד". ייתכן שאחד מאבות המשפחה התפרנס ממזיגת יין. ה"כד" שימש אותו בעבודתו, לכן, לאור מקצועו, הוסף לשמו הכינוי קרוג. מזיגת יין היה אחד העיסוקים המותרים ליהודים. (קשה להאמין, קשה להבין, בתקופות קודמות הגבילו באירופה את אזורי המגורים וגם הגבילו את העיסוקים בם מותר היה ליהודים להתגורר ומהם להתפרנס). המשפחה התגוררה בעיר השכנה למינסק, נסוויז', עד אשר ביקשה וקיבלה אישור לעבור לעבור למינסק. תושבים יהודים לא הורשו לשנות מקום מגורים באופן חופשי. להפתעתנו, אחייני שי, איתר את הבקשה המקורית שהופנתה מאת המשפחה למשטרה המקומית. בבקשה נכתב, "האחים משה מרדכי ושפטל ומשפחותיהם, מבקשים לעבור מנסוויז' למינסק, כי הם גרים במינסק ושם העסק שלהם. איתור מסמך הבקשה של גרם התרגשות במשפחה. חשנו "אחיזה" בפיסת חיים של אבותינו, ממש משק כנפי ההיסטוריה. יש בידי צילום של בקשת המשפחה עם חותמת המשטרה.

פניה למשטרה משנת 1836 לעבור מנסוויז' למינסק, עם חותמת אישור קבלת הבקשה

מעניין כי בחיפוש אחר אותר גם מסמך משנת 1832 ובו בקשה מאת המשפחה להיתר יציאה מביילרוס לפלשתינה, אך מסמך זה עדיין בעיון. מדוע עלתה המשפחה לארץ?. מסיבות דתיות? מטעמים ציוניים? איננו יודעים.

מצד אמי, משפחת ווילשטיין, אני דור רביעי בירושלים. משפחת אמי התגוררה בבית אבן גדול ויפה בשכונת שערי חסד (ברחוב שערי חסד). הבית עומד על תילו. אני חולף לעיתים, בגעגוע, על פני הבית. הקירות הפנימיים הבנויים מטיט, רחבים מאוד. אדן החלון רחב מאוד ושימש לנו, הילדים, מיטת לילה. סמוך לבית היה תנור אבן (טאבון) שבו הפקידו השכנים חמין (צ'ולנט) לשבת. משפחות דתיות לא מבעירות תנור או פתיליה בשבת. הטאבון המשותף היה קרוב לאדן החלון. בשבת בבוקר ריח החמין עלה מהטאבון. בסמוך לטאבון היה בור, ממנו שאבו כל דיירי השכונה מים לכל צרכיהם.

בית המשפחה בשכונת שערי חסד בירושלים, רואים את החלונות שאדניהם שימשו לנו מיטה. מימין רואים את בור המים המכוסה

גיל הילדות וגן ילדים

נולדתי בשנת 1947, כשנה לפני הקמת המדינה, שנים של מחסור (למרות שלא ידעתי מחסור מהו) וצנע. יש לי רק הבזקי זכרונות מילדות מוקדמת. סופר לי כי בימי המנדט הבריטי, בהיותי בן כחצי שנה, הסתיר אבי רובים מעינם הבולשת של  שוטרים בריטים בתוך המיטה שלי. את הסיפור סיפרתי בפגישה רב דוריות עמכם. אבי שהיה אפסנאי בארגון הצבאי ההגנה, הניח בתום שמירת לילה רובים במבואת הבית. בבוקר, בעודו מנמנם, נשמעו דפיקות בדלת. אמי הניקה אותי, קמה וזיהתה בחלונית הדלת שוטרים בריטיים. אמי העירה את אבי ויחד העבירו את הרובים למיטתה. אמי המשיכה להניק אותי כאילו לא קרה דבר. השוטרים הג'נטלמנים (שנמנעו מלהפר את צניעותה של אישה מניקה) שבו כלעומת שבאו.

ירושלים הייתה במצור. אספקת המים הייתה במשורה. ברשותי תמונה שמספרת יותר מאלף מילים, בה אני, כבן שנה וחצי, נראה נושא פח, צועד עם האחים והשכנים למלא את הדלי מים מתוך מכלית.

1948, אחיותי, שכנים ואנוכי אוחז דלי מים בדרך למיכלית המים

חיי הילדים, למרות המחסור, היו חופשיים ומאושרים. טיילנו בשדות, ובביצות. אתר אהוב עלינו היה הכפר ליפתא שבמבואות ירושלים. בתי האבן של הכפר מדהימים ביופיים, עומדים על תילם. אהבנו לטייל בליפתא. הירידה התלולה לכפר אתגרה אותנו, בגלל שבמורד הכפר מפעפע מעיין ואפשר היה לטבול בבריכה (לשחות לא ידענו) ובגלל שפע שיחי צבר (סברס) שצמחו (ועדיין צומחים) במורדות הכפר. אנחנו קטפנו סברס ואכלנו. אמיתי, אתה מכיר את אהבתי לקטוף עמכם סברס. זה עבורי זיכרון ילדות שאני שמח לשתף בו אותכם. זה כיף גדול, למרות שהקוצים מוצאים תמיד דרך לחדור ולדקור, גם דרך כפפה ומסכה. אתה זוכר אמיתי כי בשנה שעברה "הצילו" אותי הסברס שקטפנו יחד מדו"ח תנועה (רפורט). במהלך כתיבת הדו"ח, נחה העין של השוטר על סלסלת הסברס. התברר כי השוטר, גם הוא אוהב סברס. התפתחה שיחה על הסברס. במהלך השיחה התברר כי השוטר הוא סבו של חברו הטוב של אחיך, זיו. במקום דו"ח תנועה, זללנו יחד עם השוטר סברס.

אבל, לצד הזכרונות הנעימים מליפתא, יש לי גם זיכרון אשר כשהתבגרתי והבנתי את משמעותו, הפך עבורי נעים פחות. בטרם מלחמת השחרור חיו בליפתא משפחות ערביות אמידות. עם פרוץ הקרבות נמלטו תושבי הכפר על נפשם ולא עלה בידם ליטול את חפצי הערך. בין דיירי השכונה בה גרתי היה צעיר אשר "מצא" באחד מבתי ליפתא השוממים אוצר תכשיטי זהב. הצעיר מכר את האוצר והתמורה שימש עבורו בסיס לייסד מפעל תעשייתי, ראשון בארץ, לייצור עטי כדורי. היום, כאשר אני עובר ליד הכפר היפה ליפתא, עולים בי הזיכרונות בערבוביה.

אמיתי היקר, אלו אפיזודות מועטות אשר בחרתי מתוך סיפור המשפחה ומהסיפור הפרטי שלי. לאפיזודות האלו הייתה השפעה על חיי. אני מזמין אותך, אמיתי, לטיול משותף בבית המשפחה היפהפה בשכונת שערי חסד, ליד הטאבון ובאר המים ואחר כך במעיין, שבכפר היפה ליפתא.

הזוית האישית

סבא יששכר: המפגש הקבוע עם אמיתי הפך ממכר בנעימותו, מפגש שחיכינו לו, מפגש שחשנו בחסרונו אם לא התממש. אמיתי בדרכו שלו שיקף לי מה הזכרונות מעורר את דימיונו השיתוף נתן לי להבין טוב יותר מה מההתנסויות השפיע על מהלך חיי.

הנכד אמיתי: היה נעים וכיף לי לחכות לך בשער בית הספר. למדתי דברים על ילדותך, איך גדלת, מי היו החברים שלך ואיך גיליתם את שם המשפחה שלכם שאבד.