מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ירושלים שלי

אני ונכדתי פריידי הגר
בגיל 15, לפני מלחמת ששת הימים
ביתנו היה בית מאד מוסיקאלי. סבא היה בעל תפילה ונהג לשיר לנו שירים ופיוטים.

שמי אסתר שושנה, נולדתי בג' באדר, לאבי משולם זושא ולאימי ציפורה גערליץ. לא קראו לי על שם סבתותיי כי אבי רצה לקרוא לי אסתר על שם "אסתר המלכה", ואמי רצתה לקרוא לי שושנה. אז צירפו את שני השמות וקראו לי אסתר שושנה. אני בת הזקונים במשפחה. נולדתי בירושלים ומשם אני זוכרת את בית הורי וביתם של סבא וסבתא שהיו גרים לידינו. אני זוכרת את השכונה, שכונת "בית ישראל", את בית הכנסת 'השטיבלאך', את החברות ויחסי השכנות הטובים, דמויות מהשכונה, חגים ואירועים. היו גם אירועים מיוחדים כמו הפגנות, מלחמות ושמחות.
במסיבת פורים בגן

במסיבת פורים בגן
גרנו בדירה קטנה שמונה נפשות.היות שלא היה מקום לכל כך הרבה מיטות היו אחיי ישנים בביתם של סבתא וסבא, שהיה ממוקם מתחת לבית הכנסת של קרלין. רק אני ואחותי היינו ישנות יחד במיטה ('ראש וזנב'). מעלינו הייתה גרה משפחת צדוק שהגיעו ישירות מתימן עם ציוד אוטנטי שהביאו איתם.
משפחת צדוק על גג ביתנו

משפחת צדוק על גג ביתנו
הם הקימו על הגג טאבון, כדי שאימא שלהם תוכל לאפות פיתות ולחוח. ביום שישי הביאו גזרי עץ כדי לחמם את התנור שהיה מובנה מחבית גדולה שהייתה מסויידת בסיד לבן וטיח.
ריח הפיתות היה מבשר על השבת המתקרבת. למשפחת צדוק הייתה ילדה בת גילי ושמה ברכה אבל היא לא למדה איתי באותו בית ספר. היינו שכנות טובות.
תמונה 1
בטקס ה"חינה" של שכנתי ברכה צדוק
עזרתי להם להתאקלם בארץ ואהבתי לראות את הכלים המיוחדים שהעלו איתם מתימן. כמו התוף הענק שהיו מנגנים בו בחתונות, כלי הכביסה והגיגיות, הסירים הגדולים לבישול ועוד. בשנים הראשונות אב המשפחה היה עוסק בצורפות ועשה הרבה תכשיטים יפים ומכר אותם למחייתו. גם אני רציתי ללמוד את מלאכת הצורפות, זו הייתה חוויה וחדוות יצירה.
בילדותי ניגנתי בחליל ואחר-כך באקורדיון שקיבלתי במתנה מדודי שהיה גר באמריקה, כמו כן השתתפתי בחוג פרטי לנגינה. מאד אהבתי לנגן בכל מיני מסיבות כיתתיות. ביתנו היה בית מאד מוסיקאלי. סבא היה בעל תפילה ונהג לשיר לנו שירים ופיוטים. אני ואחיותיי היינו מצטרפות לשירה.
בשכונה שלנו היו הרבה בנות שלמדו באותו בית ספר 'בית יעקב' בסניף בית ישראל. אחר הצהריים היינו יורדות לשחק בכל מיני משחקי חברה, כמו כדור הקפה, שבע אבנים, חבל, גומי, מחניים, תופסת, ומחבואים.
ליד בית הוריי היה יקב גדול שהביאו לשם משאיות עמוסות ענבים .הפרחחים שבשכונה  היו מתגנבים לטפס על המשאית ולגנוב אשכולות ענבים וכשהרגישו שבעל הבית מתקרב היו קופצים מלמעלה ובורחים. פעם תפס בעל הבית את אחד מהם והפליא בו את מכותיו.
בשנת 1967, בהיותי בתיכון סמינר "בית יעקב למורות" פרצה מלחמת ששת הימים . זכור לי שעיריית ירושלים הביאה לכל שכונה משאיות של חול ים כדי להעמיס שקי חול מפני ההפגזות והפגזים.
בכל יום אחרי הלימודים היינו יוצאים לערמות החול וממלאים שקים קטנים. הנחנו את השקים ליד החלונות. המתח והפחד מפני המלחמה הורגש באוויר. אנשים הכינו ארגזי מזון לשהייה ממושכת במקלטים. אני זוכרת את המקלט השכונתי המשותף בימי מלחמה, כולם היו מתקבצים שם וכל משפחה מצאה לעצמה פינה כדי שתוכל לעבור את הימים הבאים. חלקם הביאו טרנזיסטור כדי להאזין לחדשות וגם לקחו עימם פרימוס או כירה לחמם אוכל או שתיה.
יום אחד, יצאתי מביתי כדי להגיע למבחן בסמינר. בדרך עצר אותי איש הג"א ולא נתן לי רשות להמשיך בדרכי. כל בקשותיי שאפסיד את המבחן לא עזרו. הוא אמר לי: "לכי מיד הביתה המלחמה התחילה". כמובן שלא המשכתי. בדרכי חזרה שמעתי יריות ואזעקות. הגעתי הביתה ומצאתי את אימי דאוגה. היא ביקשה מאתנו לצאת ולמלא שקי חול כדי להגן על החלונות מפני ההפגזות. עלינו לכיוון מאה שערים והתחלנו למלא שקים. לפתע שמענו יריות ממש קרובות אלינו, השכונה שלנו גובלת עם שכונת שייח ג'רח הערבית, כשהרגשנו שהיריות ממשיכות עזבנו הכל וברחנו הביתה.
עזרתי לאימי להביא ציוד בסיסי לבית של סבתא כמו קופסאות שימורים והרבה כיכרות לחם כי גם משפחתה של דודתי היו איתנו. שהינו שם משך כל המלחמה וקיווינו לטוב. נעלנו את בית הורי וירדנו אמא, אחי ואני לביתה של סבתא. בערב הייתה האפלה – חושך מוחלט והחלונות היו מוגפים. אין יוצא ואין בא. המתח היה בשיאו, כי גם תשדירי החדשות היו מאד עמומים ולא ברורים. לא ידענו מה קורה בחזיתות. התפללנו לקב"ה שנשמע בשורות טובות.
יכולנו לראות מעל בית הכנסת בו שהינו את ההפגזות על צבא ירדן, ולשמוע את המטוסים הולכים ובאים. אך ידענו ש"לא ינום ולא יישן שומר ישראל". סבא לא ישן כל הלילה ואמר תהילים בעל-פה ואנחנו אמרנו אחריו מילה במילה.
בלילה השלישי לשהותנו במקלט הגיע אחי מגבול מצרים, מאד התרגשנו לראותו. הוא עודד אותנו שהצבא בעזרת ה' עושה חיל ואל לנו לחשוש. הוא היה חובש בצבא ומשום כך בגדיו היו מלאים בדם הפצועים. הוא אמר לנו שקיבל שעה של הפוגה כי הגדוד שלו הועבר לירושלים.
כעבור יומיים התבשרנו שהר הבית והכותל שוחררו מידי הירדנים לידינו. הרבה אנשים התרגשו מאד ורצו להגיע ולראות את הכותל. אבל לא הייתה גישה מאושרת מפני שהיו הרבה צלפים ירדנים על הגגות ומוקשים מפוזרים לאורך הדרך. הייתה סכנה גדולה להימצא בשטח ששוחרר. כיון שאבי היה איש הג"א הוא יכול היה לדעת מתי הדבר אפשרי. אחרי ציפייה ארוכה יצאנו לכיוון העיר העתיקה. בדרך, נכנסנו בטעות לשדה מוקשים. חיילי הנדסה קראו לנו לעצור מיד. קפאנו על מקומנו, חיכינו שהחיילים יבואו לחלץ אותנו. אחד החיילים שהיה לו דוקרן מגלה מוקשים, אמר לנו: "שימו לב, במקום שאני דורך, בדיוק על העקבות שלי, אתם עולים". ב"ה יצאנו בשלום וחזרנו הביתה להמתנה נוספת עד שיכולנו ללכת בביטחון ובאין מפריע. מאז היינו הולכים כמעט כל סוף שבוע לכותל להתפלל.
כאמור למדתי בסמינר בית יעקב למורות וגננות. שם קיבלתי את הכשרתי המקצועית וכבר בשנה הראשונה ללימודיי התקבלתי לעבודה בגן ילדים של חב"ד בעיר גנים. בכל בוקר הייתי נוהגת לקום עם אור ראשון, לנסוע לכותל ומשם לעבודה. בכל בוקר כשהיינו אני וחברתי לעבודה באות לכותל הייתה אישה קשישה עם מנורת נפט דולקת יוצאת לקראתנו והולכת. כנראה שהיא הייתה משומרות הכותל בלילה. כך היה כמעט שנה שלימה.
לקראת סוף השנה באתי בקשרי שידוכין עם בעלי שיחי' אברהם ולפני החתונה שאלנו את הרבי מליובאוויטש היכן לגור. הרבי ענה לנו ללכת לנחלת הר חב"ד ולעסוק בחינוך. בחודש סיון בשנת תשל"ג התחתנו ובאנו להתגורר בנחלת הר חב"ד. השכונה לא הייתה מאוכלסת כמו היום, היו בה בערך כארבעים משפחות. גרנו בדירה קטנה ללא טלפון וגם התחבורה לירושלים לא הייתה נוחה במיוחד. כשהגעתי לקרית מלאכי התחלתי את עבודתי בבית ספר 'נצח ישראל'. אז נולד בני הבכור. המשכתי את עבודתי שם שלוש שנים נוספות ובינתיים המשפחה גדלה ונולדו לנו עוד תשעה ילדים. נתבקשתי לעבור ללמד בגן חב"ד בשכונה. כמובן שמאד שמחתי לעבוד במוסד של הרבי עם ילדים מבתים טובים. עבדתי בגן חב"ד במשך שלושים ושתיים שנים. במרוצת שנים אלה השתתפתי בקורסים רבים להעצמה מקצועית. כשנתיים מתוך השנים האלה למדתי לתואר ראשון במכללה בירושלים. בין השאר גם למדתי מקצועות פרא רפואיים כמו קינסיולוגיה ו-nlp. הלימודים היו תמיד מאד מפרים ומעניינים ותורמים למצב הרוח. המסר שלי לילדיי ש"ידע זה כוח" ולכן כל קושי בחיים יש לדחות ולהכניס במקומו הנאת למידה.
בנותיי בגרו ב"ה והתחתנו, חלקן היו שליחות במשך השנים באוקראינה וברומניה וחלקן עובדות בארץ. תלמידותיי לשעבר מאיישות היום את בית הספר בו לומדות נכדותיי וביניהם פריידי הגר המתוקה שבגללה זכיתי לספר לכם את סיפורי ילדותי.
בשנת 2008 פרשתי לגמלאות. יש לי זמן פנוי לילדיי, לתפילה, להתנדבות בקהילה ולתחביבים שנדחו עקב אי פניות והכרח שלא יגונה.
 תשע"ו

מילון

האפלה
היא שיטה טקטית מתחום הלוחמה ההגנתית ומתחום ההגנה האזרחית אשר במסגרתה מצמצמים את כמות התאורה הנראית. האפלת תאורת הרחוב ותאורת הבתים הקשתה על מטוסי התקיפה לאתר את מטרותיהם (בהיעדר אמצעי ניווט אחרים).

מלחמת ששת הימים
מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967, כ"ו באייר ב' בסיוון ה'תשכ"ז בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עירק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

פרימוס
כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.

טאבון
תנור חימר, מעוצב כחרוט קטום, עם פתח בתחתיתו בעזרתו ניתן להזין את האש. הטאבון נבנה ומשמש כתנור המשפחה, הכפר או השכונה ברחבי המזרח-התיכון.

ציטוטים

”"ידע זה כוח" - כל קושי בחיים יש לדחות ולהכניס במקומו הנאת למידה.“

הקשר הרב דורי