מאגר סיפורי מורשת

שמי דפנה לוטן-מישקין.

נולדתי בירושלים ב- 4.6.55 להורי שושנה (לבית כספי) ולעמנואל כהן ואחות למיכל. שורשי עמוקים בירושלים: מצד אימי אני דור רביעי ומצד אבי דור חמישי.

סבה של אמי הגיע מרוסיה והתיישב בירושלים. שמו היה פנחס גרייבסקי. הוא היה היסטוריון שתיעד את ההיסטוריה של ירושלים. אימי העריצה אותו וסיפורי ילדותי גדושים בחוויותיה כנכדתו.

פנחס גרייבסקי סבא רבא

סיפורים נוספים עליהם "גדלתי" היו סיפורי הורי מתקופת השלטון הבריטי לפני קום המדינה, פעילות האצ"ל בה אבי היה פעיל כנער וסיפורי מלחמת השחרור והקמת המדינה.

אבי

אבי, עמנואל כהן. נולד בירושלים בשנת 1925. בן למשה והינדה כהן. נולד בירושלים. אחיו: דוד, שמעון ומרדכי. אחיותיו: רחל ושושנה.

לאביו, משה, היתה חנות דגים מפורסמת בשוק מחנה יהודה. בתקופת ילדותם-אבי, אחיו ואחיותיו עזרו לאביהם בחנות, אך רובם פנו לעבודות אחרות בבגרותם, רק אחיו שמעון, החליט להמשיך את הפעילות בחנות. הוא הפעיל אותה במשך 40 שנה. שוק מחנה יהודה היה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא הרבה להגיע גם לאחר שסגר את החנות. ולבסוף מצא את מותו בפיצוץ בשוק בערב חג שבועות 1990.

אבי היה במשך שנים רבות קצין העיר בירושלים. הוא היה אחראי על התרבות בעיר ולאחר מכן היה אמרגן, שהביא לירושלים הצגות ומופעים מהארץ ומחו"ל.

אבי נפטר בגיל 67 בשנת 1992.

אמי

אמי, שושנה כהן לבית כספי. נולדה בירושלים בשנת 1927. הוריה צביה ושמואל כספי. אחיה: משה ואפרים. אחיותיה: נחמה והניה. כשסבי, שמואל עלה לארץ והיה שם משפחתו: זילברמן. באותה תקופה הסתובב בירושלים גנב בשם: זילברמן וכדי לא להיות מזוהה איתו – סבי החליף את שם משפחתו ל: כספי.

אימי עבדה שנים רבות בבנק לאומי, כמו אביה. נפטרה בגיל 84 בשנת 2011.

תקופת ילדותי

חוויתי ילדות מאושרת בירושלים: נולדתי לתוך תקופת הצנע, (1949-1959) בה היתה מגבלה על מוצרי מזון וצריכה. הורי הנחו אותנו תמיד לחסוך ולשמור לעת צרה. למרות זאת, לא חסר לנו דבר מבחינה כלכלית: בתקופה בה לא היו מכשירי חשמל בכל בית, היו לנו רדיו משוכלל וטייפ ריקורדר. חברותי וחברותיה של אחותי הגיעו אלינו הביתה כדי להקשיב לתכניות רדיו שלא יכלו להקשיב להם בביתן, כשגולת הכותרת הייתה הקלטת התכניות ושמיעתן אח"כ. בהמשך, אבי רכש טלוויזיה בין הראשונים בארץ. ומכרינו היו מגיעים לצפות בשידורי הטלוויזיה הלבנונית, הרבה לפני הקמת הטלוויזיה הישראלית.

אבי היה פעיל בתחום התרבות. בתחילת דרכו היה קצין העיר ובהמשך עבר לעסקים פרטיים. הוא היה אמרגן שהביא הצגות ומופעים לארץ בכלל ולירושלים בפרט. כילדה, הייתי מגיעה אתו להצגות ולמופעים בשעות הערב. ראיתי כל הצגה ומופע מספר פעמים, למדתי בע"פ את התפקידים השונים ובמקרים  מסוימים נכנסתי לחדרי השחקנים מאחורי הקלעים והצגתי בפניהם קטעים מתוך ההצגות. למשל: ראיתי כ-10 פעמים את תוכניתם של שושיק שני ואריק לביא: הוא והיא. מאחורי הקלעים "הצגתי" בפניהם את 2 התפקידים. חלמתי להיות שחקנית או רקדנית…. אבל חלומות אלו לא ממש התגשמו.

שנותי ילדותי עברו עליי בכיף גדול. גרנו בשכונת קרית משה בירושלים בשיכון הוותיקים. הבלוק בו אנחנו גרנו נקרא בפי כולם "בלוק המורים" בשכנותי גרו הסופר מאיר שליו והוריו יצחק שליו, סופר ובתיה שליו, מורה, מר תוכמן מנהל בית ספר הגימנסיה העברית, אמוץ כהן סופר וחוקר טבע, מר גוטרמן מנהל בית הספר כרמלי, אלה רביב מנהלת בית הספר קרית משה וקלמן רביב בעלה מורה לספורט ומחנך.

בבית הספר הייתי התלמידה הכי טובה  בכיתה וכל הילדים הכתירו אותי כמלכת הכיתה מכיתה א-ד הייתי ממש המנהיגה של כולם עד שהחלטתי לפרוש והודעתי על "התפטרותי".

כשהייתי בכיתה ו' פרצה מלחמת ששת הימים בת המצווה שלי היתה צריכה להתקיים ב4.6.67 היום בו נולדתי אבל מספר שבועות לפני כן היתה אווירה מתוחה מאוד ובירושלים בפרט, בתאריך 4.6 אמי החליטה לקחת אותי לקנות בגדים לכבוד יום הולדתי. "ירדנו העירה" (ביטוי ירושלמי שפירושו ליסוע למרכז העיר ירושלים בדרך כלל לקניות או לבילוי) הגענו לצומת הרחובות המלך ג'ורג'- בן יהודה ליד בניין "המשביר לצרכן". כל האזור היה מכוסה ערמות של שקי חול שנועדו להגן על החנויות והבתים במקרה של הפצצה, אם תפרוץ מלחמה. על כל זגוגיות חלונות הראווה היו מודבקים ניירות דבק גדולים כדי למנוע פיזור של זכוכיות במקרה שייפגעו.

האווירה היתה קשה ומדכאת וכמובן גם מפחידה "ריח המלחמה" היה באוויר ולא ידענו למה לצפות. חזרנו הביתה עם 2 שמלות, ששמרתי עליהן במשך שנים רבות כזיכרון ל"יום שלפני מלחת ששת הימים" בירושלים.

ואכן… למחרת בתאריך 5.6.67 פרצה המלחמה. כידוע, המלחמה התרחשה בעיקר בירושלים. ישבנו במקלטים ושמענו את הדי היריות מרחבי ירושלים. בעמק ציון בקרבת שכונת קרית משה בה גרתי, העמידו סוללת מכונות ירייה, שמצד אחד הרגשנו בטחון שיש מי שמגן עלינו, אבל מצד שני, זה היה די מפחיד להיות במרכזה של המלחמה.

נעורים

לאחר המלחמה, החלו חיים חדשים בירושלים. החומה שהפרידה בין 2 חלקי העיר נהרסה. נתגלתה בפנינו העיר העתיקה על תושביה. שבתחילת הדרך היו מאוד מסבירי פנים ונראה היה שהם מאד שמחים על השינוי המהותי שחל בעיר.

בהמשך למדתי בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה ובחרתי ללכת למגמה מזרחנית כי חשבתי שמאוד חשוב להכיר את מנהגיה ושפתה של האוכלוסייה החדשה עימה אנחנו גרים. האמנתי מאוד בדו קיום. במסגרת לימודי המגמה השתתפתי במחנות קיץ דו לשוניים של יהודים וערבים. שמחתי שאני מכירה את שפתם ויכולה לתקשר איתם וחשבתי שאנחנו יוצרים דור חדש שילמד לחיות בשלום ביחד. האמנתי שלא יהיו עוד מלחמות ונחיה בשלווה את המשך חיינו. הרגשתי שאני ממש שותפה לרעיון גדול.

אבל… המציאות היתה שונה…. כעבור 6 שנים פרצה מלחמה נוספת. מלחמת יום כיפור. בה חשנו איום ממשי על קיומנו במדינת ישראל. ביום כיפור 6.10.73  פרצה מלחמה בכל החזיתות. הותקפנו ביומיים הראשונים ולמזלנו הרב, המצב התהפך וניצחנו בסופו של דבר במלחמה זו. אך שילמנו מחיר כבד של הרוגים, פצועים ושבויים.

על רקע זה, התגייסתי לצה"ל בינואר 1974. שירתתי בחיל המודיעין בבסיס בצפון הארץ. הבסיס ממנו יצאה קבוצת חיילים לתגבור ביום כיפור במוצב החרמון ונלקחו בשבי. לאורך כל השירות הצבאי שלי,  ליוו אותנו סיפורי השבויים, מי הם היו, איך נלקחו בשבי, הקשיים שהם עוברים עד לשחרורם.

לימודים וקריירה

למדתי בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים במגמה מזרחנית. המשכתי לימודי באוניברסיטה ואני  בוגרת מזרחנות ותיאטרון באוניברסיטה העברית ותעודת הוראה לבתי ספר תיכון. השתתפתי בקורסים והשתלמויות, מיחשוב במכללת אורט וכן קורסים שונים בשיווק.

לימדתי ערבית בבתי ספר תיכון בירושלים, בהמשך עבדתי עם אבי היקר במשרד "קלעים" לאמרגנות וכרטיסים. בהמשך עבדתי כמנהלת שיווק וייצוא ב"אינטרקוסמא" (מוצרים קוסמטיים) ומאז 1994 ועד היום אני מנהלת השיווק של תיאטרון החאן בירושלים.

תחביבים

ריקודי עם – מאז ומתמיד  מהווים ריקודי העם חלק בילתי נפרד מחיי. התחלתי בחוג לריקודי עם בגיל 6 בתקופת בי"ס תיכון הצטרפתי ללהקת "הורה ירושלים". רקדתי בהורה נעורים בהמשך בהורה בוגרת ובמשך כעשרים שנה רקדתי "בהורה ראשונים". הופענו ברחבי הארץ ונסענו לפסטיבלים בחו"ל. במקביל כל השנים רקדתי בחוגים שונים ברחבי ירושלים ומאז אני רוקדת עד עכשיו.

ברידג' – בעקבות היכרותי עם אריה, למדתי לשחק ברידג'. מזה כ-12 שנה אני משחקת במועדונים ותחרויות שונות  כשהפרטנר העיקרי למשחקים אלו הוא אריה. אריה הינו שחקן ברידג מצטיין בדרגת "רב אומן". אני בדרגת "אומן בכיר" ושואפת להגיע לדרגה הבאה בהקדם.

שמות המשפחה במשפחתנו

שם משפחתי בילדותי היה כהן. בהמשך התחתנתי יהודה אזולאי ובמשך 22 שנה שמי היה אזולאי. לא אהבתי שם זה וכשהתגרשתי, שיניתי את שמי יחד עם 3 ילדי ל… לוטן. בהמשך, התחתנתי עם אריה מישקין, ועתה שמי הוא לוטן-מישקין. (גם יהודה החליף את שמו בסופו של דבר ל"גולן".)

נישואים, ילדים ונכדים

בשנת 1976 התחתנתי לראשונה ונולדו לי 3 ילדים: טל, רועי ועדי. טל נולד בתאריך 8.2.78. הוא בוגר עיצוב תעשייתי בבצלאל. כיום מנכ"ל חברת סטארטאפ בתחום האופטיקה ומרצה בבצלאל. טל נשוי לשרי מצגר. להם 3 ילדים: יובל (9.5), אורי (7) ועמית (3.5). רועי. בוגר תקשורת חזותית בבצלאל. כיום חי בניו יורק עם בת זוגתו לטיסיה (פריזאית). הוא בעל משרד לתקשורת דיגיטלית במרכז ניו יורק. עדי בוגרת פסיכולוגיה בהצטיינות באוניברסיטת קליפורניה. חיה בלוס אנג'לס. היא הגיעה לרכז שבט של צופים בברלי הילס, עבדה באל על. כיום עובדת כמטפלת התנהגותית. היא תתחיל בשנה הקרובה לימודי פסיכולוגיה במסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת אליינט אל איי. נשואה לנתי סופר ובהריון.

בשנת 2008 התחתנתי עם אריה מישקין. לאריה 3 ילדים: מאור (41), לירון (40), הילה (36). מאור נשוי לחגית רפאלי. להם 3 ילדים: נועה (12.5), אורי (9.5) עידו (7.5). לירון נשואה לאריק דרזנר, להם 4 ילדים: שרי (11.5), נועם (9.5),  גלי (8), ועדן (2). הילה נשואה לשלומי יכין. להם 3 ילדים: אייל (9.5), איילת (7.5), אביגיל (5.5).

לאריה ולי 13 נכדים משותפים. ו-2 נכדים בדרך.  חלקם ביולוגים וחלקם לא ביולוגים אבל כולם נכדים של שנינו על כל המשתמע מכך.

אחת מהם היא שרי, בתה של לירון ואריק. היא נכדתי האהובה, שאיתה אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

נכדינו

אירוע משמעותי בחיי

במוצאי שבת, 9.3.2002, מחבל פוצץ עצמו בקפה מומנט ברחוב עזה בירושלים. (מטרים ספורים מבית ראש הממשלה). בפיצוץ זה נהרס בית הקפה לחלוטין, נהרגו 11 איש ונפצעו כ-50. לעולם לא אשכח ערב גורלי זה.

לפנות ערב, יצאתי מביתי לאירוע במלון "לרום" ברחוב ז'בוטינסקי ורועי, בני, יצא לעבודתו כמלצר בקפה מומנט. בשעה 19:30 החלו שמועות שהיה פיצוץ ברחוב עזה. חשתי שכל הדם אוזל מגופי וכשהגיעה הידיעה שהפיצוץ אירע בקפה מומנט. לא הצלחתי לעמוד על רגלי וכמעט התמוטטתי.

עברו עשר דקות הארוכות ביותר בחיי עד שקבלתי הודעה שרועי, יצא ללא פגע מבין ההריסות והועלה לשידור בטלוויזיה כניצול מהתופת. נס גדול קרה לנו. ומאז אני חוגגת לרועי שני ימי הולדת. האחד ביום בו נולד והשני ביום בו נולד מחדש. רועי בן ה-36, יהיה השנה בן 16.

האדם הכי משמעותי בחיי

אבי היה האדם המשמעותי ביותר בחיי. היתה בינינו אהבה גדולה של אב ובת בקשר מיוחד ביותר של קבלה מושלמת. הערצתי אותו, אהבתי אותו, הוא היה המשענת שלי מהיום בו אני זוכרת את עצמי ועד יום מותו.

במסגרת סדנת "in sight" שעברתי בשלב מסויים בחיי, נדרשתי לכתוב מכתב להורי כדי להתנקות מכעסים כלפיהם. הכעס היחיד שלי אותו כתבתי לאבי היה על כך שמת בגיל צעיר ועזב אותי מוקדם מידי. לאחר מותו, מצאתי עצמי ללא "משענת חיי". כמו ישובה על כסא שהיתה לו משענת איתנה וחזקה, ועתה היא נשברה.

עמדו בפני שתי אפשרויות: האחת ליפול לאחור והשנייה: להפנים את אבי לתוכי ולהפוך להיות המשענת של עצמי. כמובן שבחרתי בדרך השנייה, ומזה 26 שנה, אבי חי בתוכי והוא מקור הכוח והעוצמה שיש בי.

הזוית האישית

אני משתתפת השנה, יחד עם נכדתי שרי, נכדתי האהובה, בתכנית הקשר הרב דורי.