מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קראו דינה ולסבא אברהם צרפתי סבא שלי עבד בבית המטבחיים הוא נולד בסלוניקי שם היה נשוי + ילדה; כאשר אשתו והילדה נפטרו ממחלה הוא עלה לארץ וכאן הכיר את סבתא דינה שהייתה אלמנה עם 4 ילדים הוא התאהב בה הם התחתנו ונולדו להם 5 ילדים. סבא וסבתא שלי מצד האבא רחל ושבתאי – סבתא רחל התאלמנה כאשר אבא שלי היה בן חצי שנה.

אבא שלי יהושע נולד בכורדיסטן עלה לארץ בגיל שנתיים. בגיל חצי שנה כאשר הסבתא שלי התאלמנה היא החליטה לעלות לארץ ישראל, כאשר הבן הבכור שלה כבר היה פה בישראל, היא אספה את הילדים והם התחילו לעלות לארץ על חמורים המסלול היה דרך סוריה. לאחרונה התגלה לנו במקרה שהמשפחה של אבא שלי נדדה מהאי קורפו והגיעה עד לכורדיסטן ומשם לישראל, זה נודע לנו כאשר אחת מבנות הדוד הגיעה לטיול באי קורפו, בבית הכנסת היהודי בו ביקרה ראתה קיר הקדשה למשפחת פירו שזאת המשפחה של האבא והגברת המבוגרת ששומרת על בית הכנסת סיפרה לה את הסיפור של המשפחה של אבי אשר חיה באי והייתה ממקימי בית הכנסת.

אימא שלי מזל נולדה בארץ היא הייתה עקרת בית, התחילה ללמוד בקורס אחיות אבל לא סיימה את לימודיה בשל אילוצים. לאבא שלי הייתה חברה של משאיות הוא היה מוביל סחורה בין השאר חומרים לסלילת כבישים של מערכת הביטחון. אבי השתתף בכל מלחמות ישראל ואף היה בין השיירה שעלתה לירושלים והותקפה שער הגיא.

שיר שאבי מאוד אהב לשמוע והיה נרגש בכל פעם מחדש היה השיר "האמיני יום יבוא"  שהושר על ידי הזמרת יפה ירקוני –

במלחמת יום כיפור אבא שלי גויס עם המשאית שלו למלחמה ברמת הגולן היה שם חודש ימים ואימא שלי לא ידעה איפה הוא ומה קורה איתו, לאחר חודש ימים בצבא הבינו שמדובר בחייל בן 50 שלחו אותו הביתה אבל את המשאית שהייתה עדין מגויסת שלחו למלחמה בגבול מצרים, שם בהפגזות נשרפה קליל. תקופת הילדות:

אני נולדתי וגדלתי בירושלים בבית חולים הדסה בשנת 1949 בבית חולים הדסה.

הילדות שלנו הייתה עליזה ושמחה היינו חבורה של ילדים מאוחדת עם סיום הלימודים היינו יוצאים לרחוב לשחק,  היו לנו הרבה משחקי ילדות ששיחקנו בחוץ כמו: כדור הקפה, קלאס, 5 אבנים, גומי, חבל.

הורי נהנו מאוד לטייל ברחבי הארץ אותה כל כך אהבו, שיר "ילדות נשכחת" כמו נילקח מילדותי:

" כביש ישן, שביל בגן, עץ וזית ..

צריף ירוק לא רחוק מביה"ס

מי נשאר מי עבר מי עודנו מה שהיינו פעם מזמן מה עוד מביא אותי תמיד אל אותה ילדות נשכחת "

למדתי בבית ספר אנגלי לבנות שנקרא א.ד. רוטשילד הייתי חניכה בתנועת הנוער בני עקיבא (בבני עקיבא כל שכבה נקראת שבט) בשבט מגשימים.

כשהגעתי לגיל 13 בערך הייתי מדי יום שישי עם סיום הלימודים הולכת לסבי וסבתי לשטוף להם את הבית לקראת שבת. סבתי היתה מכינה לי מרק עוף עם אורז וסבי היה דואג לקנות חלבה שכל כך אהבתי, באחד מימי שישי מצאתי מתחת לאחת המיטות שרשרת זהב שסבי חיפש, כאשר נתתי לו הוא אמר לי מצאת זה שלך עד היום אני שומרת על השרשרת מכל משמר

כאשר הגעתי לגיל גיוס לא התגייסתי לצבא, לצערי הרב, כיוון שגדלתי בבית דתי אבי לא הסכים.

ביוני 67' הייתי בת 18 ומכיוון שלו התגייסתי לצה"ל, התחלתי לעבוד במשרד שהיה בשכנות למערכת ידיעות אחרונות, ברח' הלל בירושלים לא רחוק מחומות העיר העתיקה. כאשר התחילה מלחמת ששת הימים והירדנים התחילו להפגיז את ירושלים ולמערכת ידיעות אחרונות הגיעו הידיעות על ההפגזות, החלטתי לעזוב את הבניין ולרוץ לכיוון הבית כשהמרחק הוא 15-20 דקות הליכה ובין הפגזה להפגזה פשוט התחבאתי. אמא שלי שדאגה מה יהיה איתי שלחה את השכן שהגיע עם רכב צבאי כדי להביא אותי מהמשרד הוא כמובן לא מצא אותי כי אני בינתיים כבר הגעתי הביתה במלחמה הזו שהינו 3 ימים במקלט.

בתקופה זו גרנו ברחוב אוסישקין בסמוך לבית הספר בו למדתי, כאשר התחילה מלחמת ששת הימים הירדנים הפגיזו את ירושלים ובין השאר הופגז גם מחנה צבאי שנקרא מחנה שנלר ואז הוחלט במערכת הביטחון להעביר את המחנה למתחם בית הספר א.ד. רוטשילד, בית הספר שבו למדתי. וכך יצא שאל בית הספר הגיעו חיילים  למנוחה לפני יציאה לעוד קרב, ואנחנו הילדים וההורים הלכנו לראות ולעודד אותם וגם לתת להם אוכל ובגדים להחלפה. באותה תקופה לא היו פלאפונים ולחיילים לא היה איך להודיע להורים שלהם שהם בריאים ושלמים לכן הם נתנו לנו מספרי טלפון כדי למסור ד"ש להורים.

כאשר כבשו את העיר העתיקה ואת הכותל כמובן שהייתה שמחה גדולה, ממתחם בית הספר הוציאו את ספר התורה בשיירה ובשירה לכותל עם השיר "ירושלים של זהב" בין האנשים שהיו בשיירה: שר הביטחון והרב הראשי ועוד…

היום אני סבתא ל-6 נכדים מקסימים.

התמונה עם שירה כתינוקת  – תמונת 4 דורות

הזוית האישית

סבתא רחל: כאשר נכדתי שירה שאלה אותי אם ארצה להשתתף בפרויקט "קשר בין דורי" כמובן שמיד הנהנתי בחיוב למרות שלא ידעתי במה מדובר, עתה עם סיום הפרויקט אני שמחה על שניתנה לי ההזדמנות להיכנס למסע מרתק אל העבר שלא נכתב. תמיד ידעתי ששירה רגישה וסקרנית לגבי סיפורים מן העבר אולם לא תיארתי לעצמי עד כמה התהליך יהיה עצמתי מרגש עבור שתינו ויעלה בי געגועים אל העבר, אל האנשים שהיו ואינם אך נמצאים עמוק בתוך הלב פנימה.

הנכדה שירה: כשאתי המורה סיפרה לכיתה על המיזם הזה התעניינתי מאוד. בתחילת התהליך לא כל כך הבנתי לקראת מה אנחנו הולכים אך לאחר המפגש הראשון ידעתי שסבתי ואני נתרגש יחד ונתחבר לדבר הזה וכך באמת קרה. התכנית חיברה בנינו והעניקה לשתינו זמן איכות ולי זמן ייחודי לשמוע על תולדות המשפחה דבר שספק אם היה מתממש אלמלא התכנית.

אני מודה לאתי שהחליטה לקחת על עצמה את המיזם הנפלא הזה ולהוביל את הקבוצה.

תהליך מאוד מרגש – יישר כח!