מאגר סיפורי מורשת

שמי כרמלה ישראלי. נולדתי בירושלים ובה גם גדלתי. ילדיי נולדו בירושלים והיו דור ה-12 למשפחת ישראלי מצד אביהם.

הוריי עלו ארצה בשנות העשרים בהיותם ילדים קטנים. המשפחה המקורית חיה בעיר העתיקה. לימים הוריי עברו לגור בשכונת קטמון הישנה. בשכונה גרו ערבים נוצרים. הבתים היו בנויים מאבן ירושלמית. חלקם היו בתים מפוארים עם גינות, כמו שכונה טלבייה, הסמוכה – אחת השכונות המפוארות בירושלים עד היום. אחרי מלחמת השחרור התושבים הנוצרים משכונת קטמון עזבו ועברו לעיר העתיקה. התושבים היהודים שחיו בעיר העתיקה עברו לירושלים (מעין חילופי אוכלוסין).

הוריי היו אנשים מסורתיים מאוד שכיבדו את המסורת, שמרו את השבת, את החגים ומנהגי הכשרות. אבי ז"ל היה נוהג ללכת לבית הכנסת מדי שבת וחגים. הוריי עמלו קשה למען גידול הילדים, חינוך, לימודים ופרנסת הבית. אני למדתי בבית ספר דתי שהיו בו רק בנות. היינו מתחילות את הבוקר בתפילת שחרית. אהבתי את הלימודים, את שיעורי גיאוגרפיה, היסטוריה וזמרה. אני זוכרת את עצמי שוקדת על הכנת שיעורי הבית. רק לאחר סיום שיעורי הבית יכולנו לצאת לשחק. המשחקים התרחשו מחוץ לבתים, בשכונה. הבנות שיחקו בחבל, מחבואים, תופסת וכדומה. לא הייתה אז טלוויזיה ולא שפע של משחקי ילדים כמו היום. לבית הספר הלכנו ברגל גם בימים קרים, בשלג, ובימי הקיץ. לא היו הסעות של ההורים כי לא היו מכוניות. בדרכנו חזרה מבית הספר, היינו מטפסים על שני עצי תות ענקיים שהיו ליד ביתנו. עץ של תותים לבנים ועץ שני לידו של תותים שחורים. אלה היו התותים שהכרנו, אני מניחה שהנוער היום לא יודע במה מדובר. אלה היו התותים הטעימים ביותר. להבדיל מתותי השדה של היום, שאז לא היו.

זכור לי מקרה שהתרחש בהיותי ילדה, בשכונת קטמון בירושלים, שחרוט בזיכרוני. הרחובות מסביב התמלאו אדם כאשר הודיעו על נפילתו של יהודה קן-דרור ז"ל, הוריו גרו סמוך לבית הוריי. יהודה נהרג בקרב על המיתלה במבצע קדש בשנת 1953. משפחת קן-דרור הייתה משפחה ותיקה שגרה בעיר. בנם הגדול נהרג במלחמת העצמאות. הקרב התרחש בין הצבא המצרי לצבא הגנה לישראל. החיילים המצרים התמקמו במקום מסתור. כדי לחשוף את מקום מסתורם החליטו מפקדי הצבא, בפיקודו של אריק שרון, שיש לשלוח את אחד החיילים עמוק לתוך השטח. מי שיצא למשימה היה יהודה קן-דרור. כשנהג ברכבו לאורך המיצר נורה באש המצרים ולאחר כמה חודשים נפטר, והוא בן 21. לאחר מותו קיבל את העיטור הגבוה ביותר, עיטור "הגבורה", על שגילה אומץ בלתי רגיל ויצא למשימה שהיה כמעט ברור לכולם שאין סיכוי לחזור משם בחיים. מאות האנשים, גברים נשים וילדים, מילאו את הרחובות ואת החצרות סביב ביתו לקול זעקתם של ההורים והאחים. מראה סוריאליסטי של צער וכאב שכולם היו שותפים לו. היינו ילדים קטנים וגם אנחנו היינו שם.

תמיד אהבתי ללמוד. ידעתי שידע הוא חשוב ואף יותר מזה. אחרי שסיימתי תיכון נרשמתי לאוניברסיטה העברית, למרות שזה לא היה מקובל בקרב המשפחה. בדרך כלל אחרי תיכון הלכו הצעירים לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. עד שהתחילו הלימודים באוניברסיטה, עבדתי במפעל "תרגומי מדע" בירושלים, מקום בו היו מתרגמים ספרי מדע לאנגלית. העבודה הצריכה הדפסה באנגלית במכונת כתיבה חשמלית גדולה (IBM). כמובן שזה היה לי קשה, אבל לא ויתרתי והתאמצתי כדי להוציא עבודה מדויקת ומושלמת, ללא אף שגיאה. יחד איתי באותו חדר עבדה אישה מבוגרת שידעה אנגלית היטב ומאוד מאוד עזרה לי, תמיד אזכור אותה. כשהתחילו הלימודים באוניברסיטה, הייתי יוצאת מביתי מוקדם בבוקר כדי להגיע לשיעורים בזמן. אחרי הלימודים, משעות הצהרים, המשכתי לעבודה ב"תרגומי מדע" עד שעות הלילה כשהחשיך. את הלימודים מימנתי בכוחות עצמי ללא עזרה.

כשפרצה מלחמת ששת הימים (בשנת 1967), כשנשמעו האזעקות, הייתי ברחבת האוניברסיטה. זכור לי המראה של אנשים רצים מכל עבר למקום מסתור. בעקבות המלחמה גם לא התקיימו הלימודים. בשכונה בה גרתי, ברחוב הפלמ"ח, היינו מתכנסים בביתו של אחד מחברינו, טדי. בביתו היה חדר גדול, בקומת קרקע, כך שהרגשנו מוגנים. היינו צמודים למכשירי הרדיו והאזנו למה שהתרחש. יעקב הרצוג, שהיה דובר צה"ל ולימים נשיא המדינה, היה פרשן ותיאר את מהלך ההתרחשויות במלחמה. דבריו נשמעו ברדיו לאורך כל היום והלילה. המלחמה הסתיימה תוך שישה ימים, בניצחון של ישראל. כיבוש הכותל, סיני, רמת הגולן, שטחי יהודה ושומרון. ישראל נכנסה לאופוריה.

בתום המלחמה, ביום שישי, רפאל ישראלי (לימים בעלי) שלחם בגזרה של ארמון הנציב עם פלוגת הטנקים עליה פיקד, הגיע לבית הוריי, רכוב על ג'יפ עם מדי צבא, קסדה על ראשו, מאובק הישר מהמלחמה. באותה תקופה היינו בנתק במערכת היחסים בינינו. זכור לי משפט של אמי ז"ל, שאמרה לי: "איך את מוותרת על בחור כזה". המשפט הזה נכנס לתודעה וכנראה השפיע עליי. אחרי שנתיים נישאנו. גרנו בירושלים ונולדו לנו שלושה ילדים: שני בנים ובת.

אני התחלתי לעבוד בטלוויזיה הישראלית. הועסקתי במשרות בכירות כרלש"ית, כמפיקה, אחראית על רצף השידורים ודוברת. בשנים האחרונות הייתי שותפה לתוכניות טלוויזיה שערך יואב גינאי, כמו "לגעת ברוח" תוכניות זמר ועוד. כמו כן, ובמקביל, הייתי ממונה על "חופש המידע". העבודה ברשות השידור טלוויזיה ולאחר מכן ב"קול ישראל" הייתה מרתקת, מעניינת ומאתגרת. לאחר צאתי לגמלאות, למדתי במשך שנתיים וחצי בקורס של משרד התיירות למורי דרך. כיום אני מורת דרך מוסמכת וסבתא לנכדים מקסימים.

הזוית האישית

סבתא כרמלה: גיליתי תכנית יוצאת מן הכלל, מעניינת ומיוחדת שאפשרה לי לשהות במחיצתה של שירה נכדתי ולגלות בה צדדים שלא הכרתי (לטובה).

שירה הנכדה: אני מאוד נהניתי להיפגש עם סבתא כל שבוע ולבלות איתה. בנוסף למדתי עוד על סבתא ועל משפחתה.