מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ירושלים – המצור על העיר במלחמת השחרור

שרון וסבתוש
סבתא חדווה וההורים שלה
זיכרונות ילדותי מתקופת המנדט הבריטי בירושלים, הכרזת העצמאות

 השלטון הבריטי בירושלים והמצור על העיר במלחמת השחרור
קוראים לי חדווה ואני ילידת ירושלים ועד גיל 8 גרתי בירושלים.
 
האבא של סבא רבא רבא שלי (מצד אמא) נשלח לארץ ע"י הקהילה היהודית במזריץ על מנת לרכוש עבורם קרקעות בארץ, הוא קנה עבורם קרקעות ביסוד המעלה. הוא עצמו נשאר בארץ וגר בירושלים, הקים משפחה ענפה, מכאן שאני דור 5 בארץ. גם מצד משפחתו של אבא אני דור חמישי בארץ.
 
בזמן מלחמת העולם הראשונה המצב הכלכלי בארץ היה קשה וסבא שלי עם הבת הבכורה רצו להגר לארצות הברית. בהגיעם לארצות הברית הם עברו בדיקות ומיון ב-alice island,  לבת נתנו להיכנס ואילו את סבא גירשו חזרה לארץ בגלל מחלות שגילו אצלו, וכך למזלי נולדתי בארץ.
הייתי בת 8 כשהוכרזה העצמאות של המדינה. אני זוכרת את הימים לפני הכרזת העצמאות כשהבריטים עדיין שלטו בארץ. בכל ערב, עם רדת החשכה, הבריטים היו מכריזים על עוצר ואסור היה לתושבי העיר להסתובב ברחוב. באחד הימים, נימאס לי להיות בבית ועליתי עם חברה שגרה באותו הבניין לשחק בעליית הגג (מתחת לגג הרעפים), בעליית הגג היה מאופסן שק עם פחמים לחימום דוד המים (אז לא היו דודים חשמליים או דודי שמש), תוך כדי משחק השתובבנו והחלטנו לזרוק פחמים על פטרול חיילים בריטים שנקראו כלניות בגלל הכומתה האדומה שחבשו. הפחמים היו בצורת ביצה שחורה ודחוסה. החייליים חשבו שמישהו מנסה לפגוע בהם ומיד עלו לדירה שלנו עם אקדחים שלופים לעצור את הטרוריסט. הם ערכו חיפוש בדירה ואחרי הסברים רבים של אמא שלי השתכנעו שזה היה משחק שובבות של ילדות. אבא שלי היה מגויס להגנה בזמן המנדט הבריטי. בשל היותו מגויס הוא לא היה בבית ואני ואמא שלי היינו לבד.
 
באחד הימים הופצה שמועה שההגנה תתקוף את הבסיס הבריטי ויש חשש לקרב יריות באזור הבסיס. הבסיס הבריטי היה באזור שנקרא שנלר (או שזה היה השם של הבסיס) לכן אמא שלי לקחה אותי והלכנו לבית של סבא וסבתא שלי, שכונה שלהם היו בתים עם מרתף ששימש כמקלט, תוך כדי הליכה התחילו יריות מכל הכיוונים ושתינו רצנו כשהכדורים עפים מעל ראשינו, הסכנה והפחד היו גדולים.
מידי פעם נערכו בישוב מגביות להתגייסות והצלה לביטחון העם.
עם הכרזת המדינה התחילו הערבים לתקוף את הישוב היהודי. ירושלים שהייתה מוקפת כפרים ערביים  הייתה במצור, אבא שלי גויס למשמר העם ובסופי שבוע הוא עסק בשמירה וביצורים. בעיר היה מחסור באוכל והייתי עוזרת לאמא שלי ללקט עלי חוביזה שהיו מבשלים מהם מאכלים. גם במים היה מחסור, היו עוברות מכליות עם מים שאותם חילקו בהקצבה למשפחות. התורים בחלוקת המים היו ארוכים ואמא הייתה שולחת אותי עם ג'ריקן לעמוד ולשמור תור. פעם אחת נפל פגז והרג מספר אנשים שעמדו בתור לחלוקת המים, איזה מזל שזה לא קרה כשאני עמדתי בתור.
כדי לספק מזון ותרופות לתושבי העיר היו נשלחות לירושלים שיירות של משאיות עם המצרכים הדרושים. השיירות הגיעו לעיר בזמן ההפוגות בין הקרבות, הפוגות שהוסכם עליהם בתיווך האו"ם. לנו הייתה משפחה במושבה רחובות ובתל-אביב והם היו  שולחים לנו חבילות עם אוכל בשיירות אלו, למרות שהיה קשה לשלוח. הערבים היו מפגיזים הרבה את ירושלים החדשה ואת מחנה שנלר. מעת לעת הותקף המחנה הצבאי על ידי האצ"ל והלח"י. אחרי עזיבת הבריטים מחנה שנלר הפך לבסיס צבאי- ישראלי ולכן היה יעד מופגז על ידי הערבים. עזבנו את דירתנו שהייתה קרובה למחנה, ועברנו לגור עם סבא וסבתא (ההורים של אמא), הם גרו בשכונה שנקראת משכנות והיו בה בתים קטנים. כשהייתה הפגזה היינו הולכים לשכנים ממול- משפחה תימנית דתייה, בביתם היה מרתף ששימש כמקלט. שם היינו יושבים על שרפרפים עד תום ההפגזה. התימנים היו קוראים פסוקי תורה בניגון תימני אופייני בבקשה לאלוהים שישמור ויגן עלינו.
אמא הייתה בהריון עם אח שלי ואת אבא שלי העבירו לתל-אביב בתוקף תפקידו. אבא היה פעיל במגן דויד אדום והוא הצליח בעזרת פרוטקציה לסדר לי ולאמא שבהריון מקום באמבולנס שנסע מירושלים לתל-אביב בשיירה בדרך בורמה שהייתה דרך עוקפת לכביש הראשי. הנסיעה בו הייתה מסוכנת בגלל הכפרים הערבים שהיו מסביבו. הדרך הייתה דרך עפר לא סלולה שנפרצה בזמן המלחמה ואפשרה את מעבר השיירות. הדרך הייתה משובשת, מלאת מהמורות וסלעים והאמבולנס היטלטל קשות, אני כל הדרך ליטפתי והחזקתי את הבטן של אמא וביקשתי מאלוהים שישמור על האח שלי (הייתי בת 8).
 
הנסיעה הייתה איטית וארכה מספר שעות. הגענו בשלום לתל-אביב ושם גרנו בדירה של קרובי משפחה שהבעל היה במשטרה והוצב בחיפה בזמן המלחמה. בתל-אביב היו הפגזות ממטוסים מצריים לכן היו אזעקות שהתריעו לפני שהגיעו המטוסים. אנחנו גרנו בקומת קרקע וכל הדיירים היו באים לדירה שלנו כשהייתה אזעקה. היו בניינים שחדר המדרגות  שימש בהם כמקלט, ובאותם בתים בנו קיר משקי חול או מלבנים כדי להגן על הכניסה לבניין. בכל פעם שהייתה אזעקה אני הייתי רוצה לישון ולפעמים נרדמת, זו הייתה מין בריחה מהמציאות. באחד הימים אמא ישבה במרפסת ולא הייתה אזעקה, ולפתע הגיח מטוס והנחית פצצה בבניין ממול, אמא ראתה את הפצצה נופלת, מאוד נבהלה וקמה בריצה להיכנס לבית, למזלה ולמזלנו הפצצה לא התפוצצה, היא נפלה בזיגזג בין שני בתים ונתקעה באדמה. לאמא ולתינוק שבבטן שלה לא אונה רע. אחי נולד במזל טוב בחודש תשרי. המלחמה כבר הסתיימה!
   
קישור לסרטון:

מילון

מנדט
הוא ייפוי כוח הניתן למעצמה כלשהי לשלוט באופן זמני או חלקי על טריטוריה שאוכלוסייתה עדיין אינה בשלה לשלטון עצמי.

פטרול
סיור צבאי למטרות שמירה

כלניות
בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל קראו לחיילים הבריטים "כלניות" על שם כומתותיהם האדומות.

מחנה שנלר
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סילקו הבריטים את הגרמנים שחיו בארץ ישראל, ובכללם שנלר שהיה גרמני ועל שמו נקרא בית היתומים במקום. מתחם שנלר השוכן ברחוב מלכי ישראל שימש כמחנה צבאי של הצבא הבריטי, ולאחר מכן עבר לידי ההגנה ובהמשך לצה"ל.

עוצר
הוא הוראתו של גוף בעל סמכות על שטח מסוים אשר אוסרת על תנועת אנשים ברחובות. העוצר יכול לחול במשך שעות אחדות של היממה בלבד, או באופן רצוף. שלטונות המנדט הבריטי נהגו להטיל עוצר לילה בערים מסוימות בארץ ישראל.

חדר
כיתת לימוד של בנים בלבד החל מגיל הגן.

משמר העם
היה יחידת מתנדבים שנועדה לשמור על הסדר בערים הגדולות, בהן חיפה, תל אביב, צפת וירושלים. בחלק מהערים הוקמה היחידה לפני קום המדינה, ובחלק מהם - אחריה. אנשי היחידה היו מעל גיל גיוס, או צעירים שלא גויסו לשורות הצבא מסיבות בריאותיות. הסניפים שפעלו לפני קום המדינה עסקו בעיקר בפעולות הגנה צבאיות ושמירת הסדר בעת הפגזות, ואלו שהוקמו לאחריה היו אמונים על הכנת ציבור למקרה של מתקפה, והפכו ברובם בהמשך לאנשי הג"א (הגנה אזרחית)

ציטוטים

”"כל כלי יוצר עלייך לא יצלח" “

הקשר הרב דורי