מאגר סיפורי מורשת

ירושלים בראי הילדות ובראי הבגרות

זה סיפור אהבתי לעיר הולדתי "ירושלים", אהבתי בה את המקומות החשופים שבה, את הטבע, את הפרחים, את הבניינים ואת האנשים.

ירושלים לפני מלחמת ששת הימים

ירושלים המאוחדת

הבית בשכונת "קרית משה" (סוף וקצה של ירושלים), שבו גדלה סבתא אנה.

הבית בנוי מאבן ירושלמית. כיום בהתאם לחוק בירושלים, כל בנין חייב להיבנות מאבן ירושלמית.

אהבה, יהדות, מסורת, בית ומשפחה:

נולדתי בירושלים למשפחה ממוצא איטלקי הבת הקטנה במשפחה. אחי הבכור דוד, גדול ממני בחמש שנים ואחותי שרה גדולה ממני בשלוש שנים. כינוי חיבה שאמא קראה לי היה "סקויטולינו מיה" שמשמעו סנאית שלי.

סבתא אנה עם אמה-לאה

מעין וסבתא אנה

בילדותי, אהבתי לבלות ימים שלמים על הסלעים בשכונה שלי. סלע מיוחד היה נראה כמו פיל/בית, מדרגות שהובילו אל החלק העליון שבו ישבתי שעות והפעלתי את הדמיון שלי וחלמתי.

ירושלים של ילדותי היה בה הרבה מהטבע. עצים, סלעים, פרחים. זכורים לי ימים בהם חזרתי הביתה עם צרור כלניות ורקפות, עדיין לא יצאה הוראה וחוק הגנת הפרח. שנועד להגן על הפרחים האלה, כיוון שהלכו והתמעטו והיה רצון לשמור עליהם.

חצר סלעית מזכירה את ילדותי

עם החברים בבניין שלנו שיחקנו: מחבואים, דג מלוח, קלאס ובעטיפות של מסטיקים. ימים מיוחדים שאהבנו בירושלים, היו ימי השלג. כמובן שבימים אלו לא התקיימו לימודים, בנינו בובות שלג, זרקנו כדורי שלג אחד על השני, עמדנו בחלון וצפינו ביופי הבוהק והלבן של השלג. השתרר שקט מוחלט כשהשלג ירד.

לבית הספר היסודי "מעלה" נסעתי באוטובוס. מכיתה א' עד ג' למדנו במבנה מאוד מיוחד שהיה בעבר אורווה לסוסים. בית ספר תיכון למדתי במגמת אופנה וכן עברתי מבחני בגרות מלאים. אהבתי מאוד את בית הספר התיכון. כחלק מהפעילות בתפירה, בשנת 1967, לפני מלחמת ששת הימים תפרנו שקים למילוי חול אותם הנחנו על הפתחים להגנה. את ימי המלחמה עברנו כל המשפחה ביחד במקלט, פרט לאחי הלוחם. הרגע שבו יצאנו מהמקלט לאור היום, עם סיום המלחמה, הוא רגע הזכור לי עד היום של מפגש עם אוויר, עם אור בוהק בעיניים ושקט שאחרי הסערה.

בחודשי הקיץ, נסעתי עם אחותי אל סבתי שגרה בקיבוץ יבנה במרכז הארץ וכשהייתי מגיעה בחזרה לירושלים, הלב היה מתרחב ומתרגש כבר בכניסה לעיר, והיתה תחושה שאני פורשת ידיים ומחבקת את ירושלים. אהבתי לחיות בירושלים של הימים ההם.

לימים הכרתי את מי שהיה בעלי לעתיד, הוא היה בן בית אצלנו-חבר של דוד אחי. התחתנו בשנת 1969 בחתונה גדולה. שנה לאחר מכן נולדה ביתנו הבכורה אביבית, אמא של מעין. בבית קטן בשכונת עיר גנים, בירושלים.

שנת 1973 – מלחמת יום כיפור ואני עם אביבית קטנה בת שלוש. ימים קשים שבו רוב הגברים היו מגויסים לצבא. יואב סבא של מעין היה מגויס כחצי שנה ובדיוק עברנו לשכונה חדשה "גילה" שהייתה עדין ריקה מתושבים. בימים אלו נדרשנו במדינה לחסוך בשימוש בדלק, כך כל בעל מכונית נדרש להשבית את מכוניתו יום בשבוע. על גבי שמשת החלון הודבקה אות של היום בו הרכב מושבת.

גדלנו להיות שבט גדול שמבלה וחוגג חגים יחד

חגים כמו פורים, פסח, אירועי ימי הולדת ועוד…

למעין שני בני דודים בגיל זהה ואיתם יצאנו לסיור מורשת של סבתא בירושלים

למרות שירושלים השתנתה לחלוטין. נבנו שכונות חדשות, את החורשות החליפו בתי מגורים. בין הבתים בשכונת "קרית משה" מצאנו גינות שנותרו כמו בילדות, עם סלעים.

ירושלים שינתה פניה במובנים רבים: בנייה שהוזכרה למעלה, בירושלים אוכלוסיות רבות: מגזר חילוני, מגזר ערבי, ומגזר חרדי. המאזן בין תושבים ירושלים השתנה. צעירים רבים וחילונים עזבו את העיר, ולעומתו המגזר החרדי גדל במספרו.

גרף התפלגות האוכלוסייה בירושלים בהשוואה בין השנים (2002-2016)

עץ המשפחה שלנו

קישור למצגת באתר בית הספר "ניצני השרון"

הזוית האישית

מעין: תודה על ההזדמנות שניתנה לנו להפגש פעם בשבוע ולהכיר מעט יותר לעומק אחת את השנייה. בני הדודים בגיל שלי אפילו קינאו בי שאני יודעת יותר דברים על סבתא.